רוב נסיעותיי היו לבד
דווקא הנסיעה הראשונה ב-1963 היה מטעם הצבא לאימון של שלושה חדשים עם "הכומתות הירוקות", וכל חודש קיבלנו מתנה נסיעה למקום שבחרנו, וכמובן ברוח אותם ימים בחרנו: הוליבוד,ניו יורק,לאס-וגאס (עם משכורת של 10 לירות לחודש יכולנו רק להביט, אבל קיבלנו מתנה 100 דולר להתנסות בהימורים...).
נסיעה שניה היתה ארבעה חבר'ה עם השיחרור, עבדנו כנערי סיפון על אוניה עד איטליה ומשם כמו בסרט של קליף ריצ'רד "חופשה" קנינו פולכסווגן מסחרית גרוטאה וחרשנו בה את אירופה.
ב-1990 הכרתי את כרתים, ומאז למרות שטיילתי בעוד ארצות, כל טיול נגמר בכרתים. בעשר שנים אחרונות רק כרתים (ענין של כסף ואהבה למקום).
משך כשלוש שנים אשתי באה איתי, אבל היא פולניה מצויה שרואה אסונות בכל מקום (גם כעת אני בכרתים וסיפרתי לה שהכאבים ברגל חזרו, והפולניה:"אמרתי לך..."), בסוף נמאס לה לשחק את "גם לי מגיע" ולא באה יותר (אבל לא שכחה לאמר לי כמו כל פולניה טובה:"אתה בטח שמח שאני לא באה יותר ולא אבלבל לך את המח"...), והיא לא באה יותר. כך שרוב נסיעותיי היו והינן לבד.
אני בכרתים כעת וזו הפעם ה-105 שלי שאני טס לפה ואפילו היום אני מוצא דברים חדשים מעניינים למרות 23 השנים שאני טס לכאן.
למשל מצאתי היום בחור נידח בהרים בית-בד שעובד על כח המים עם מפל בגובה 20 מטר בנוף ירוק-עד, משהו מדהים.
אתמול מצאתי אתר חדש שנפתח לפני חצי שנה ובו והוא עוסק רק בבעלי חיים נכחדים כמו ציפורים אקזוטיות שמובאות על ידי המכס שהחרים אותן, או בעלי כנף פצועים, צבים האסורים ביבוא, ואפילו חמור אחד.
דברתי עם בעלת המקום צעירה מלוקסמבורג הנשואה למקומי, הסכמנו בינינו שהחמורים מאוד חכמים, והיא מספרת שהחמור שלהם נוער ומדווח בכל פעם שמגיע אורח. כשבאים אורחים ורוצים ללטף את החמור, הוא הולך אחורה ולא מסכים, בעלת המקום נותנת לאחד האורחים תפוח, הוא מושיט אותו לחמור, החמור לוקח אותו, ורק אז הוא מתקרב לגדר ומרשה ללטף אותו.....
בסוף נתתי לבעלת המקום את העט שלי שעליו דמויות חמורים, והיא היתה מאושרת.
