שלום, האם גם אתם...?

l AdidAs l

New member
שלום, האם גם אתם...?

האם גם אתם מרגישים צורך כל הזמן שמי שיודע על האוסידי שלכם- ידע עליו ב100%? זאת אומרת, שידע ממש על כל טקס וטקס, על כל מחשבה ומחשבה, על כל ההשפעה על מצב הרוח ועל הכל זה מצחיק, כי זה בעצם חלק מהאוסידי- הצורך ל100%, אבל כאן זה מתערבב לי .. כי אני צריכה שידעו ב100% על האוסידי שזה פשוט בלתי אפשרי..זה גורם לי לכזה תסכול. יש לי ידיד מאוד מאוד טוב שממש יודע עליי הכל ועובר איתי הכל. לפני כמה זמן הוא זרק הערה "אבל לך אין כ"כ טקסים לא?" ומן הסתם שיש לי מליוני טקסים! ברור שהמשפט הזה נאמר מחוסר הבנה/ידיעה אבל מאז זה פשוט מטריף אותי, אני לא יכולה לחיות עם העובדה שהוא לא יודע ב100% על האוסידי, על המצוקה הגדולה.. ושתבינו, הוא יודע המון. ממש ממש המון. אני מבינה הגיונית שהוא יודע מעבר למה שידוע בד"כ בקשר "רגיל"... אבל זה לא 100% וזה לא שווה ואין טעם ומבחינתי אם הוא לא יודע על כל טקס וטקס שלי אז הוא לא מכיר אותי וזהו.
 
כן...

אני באופן אישי לא משתף כל-כך אנשים בעניין, חוץ מהמשפחה וחבר קרוב שמבין אבל מה שאת מתארת נשמע לגמרי כמו חלק מה - OCD.
 

אמא11

New member
היי אדידס ובוקר טוב../images/Emo140.gif

אני עושה הבחנה מסויימת, למרות שהיא קצת מלאכותית. יש מצב, שהצורך לשתף הינו כטקס של האוסידי, כחלק מהאוסידי. מצד שני יש מצב שמתחילים לשתף ומספרים באריכות לפרטי פרטים. אם מספרים לחברה/בן זוג/אמא על פחדים מסויימים, בעצם חווים אותם שוב ו"מגדילים" את האוסידי ונותנים לו לתפוס נפח, והרי אפשר באותו זמן לדבר על משהו אחר-מחשבות שונות,רכילות, סרט, סתם איזו חוויה, לימודים - ואז האוסידי קצת מתרחק, מתכווץ. אני מתכוונת שאם מישהו כבר הסתבך ועשה טקסים ואחר כך נפגש עם מישהו קרוב, מדוע לחוות זאת מחדש ולא לחוות משהו אחר שירחיק קצת את הבאסה. זה קורה גם במפגשים עם פסיכולוג או פסיכיאטר - שמתחילים לספר בפרטי פרטים ובעצם חשוב להקדיש את הזמן ל"איך מתקדמים" ולא ל"מה היה, ואיך, בדיוק בדיוק". כמו שכתבת הדברים קשורים כנראה גם לפרפקציוניזם, וההבחנה שלי קצת מלאכותית. בכל מקרה כדאי "לעבוד" על הנושא ולהתרכז, בשיחות שלכם ובשיתוף שלכם (ואשריך שיש לך כזה חבר טוב) דוקא בדברים אחרים ולא באוסידי. יש עולם מלא דברים מעניינים. יום טוב תמי
 

l AdidAs l

New member
תודה רבה :)

זה צד שאף פעם לא יצא לי לחשוב עליו.. אני חושבת שזה משהו שמאוד בא לידי ביטוי אצלי- הלחוות שוב את האוסידי כשמדברים עליו..ולהרגיש מזה רע יותר מטוב. אולי במקום לנסות לספר כל הזמן ב100% אני אנסה לעשות את ההפך.. תודה רבה
 
כן.

מאז שסיפרתי אני מרגישה שאני קצת חייבת לספר ומצד שני אני גם מפחדת לספר כדי לא להפחיד את הסביבה יותר מדי ולהלחיץ אותם. אני מרגישה שאני חייבת לספר כי אני רוצה שמישהו יהיה שותף איתי שמישהו יחלוק איתי את הנטל הזה וכן כל כך פעם שמתעוררת מחשבה חדשה בלי לי לשתף שידעו גם עליה שאני לא אהיה לבד איתה. אז את לא לבד. וכן אני חושבת שזה נטו מהאוסידי את מרגישה ככה. כי מה שאני מרגישה לגבי האוסידי שאנחנו אנשים של שחור או לבן של כן ולא. ולכן את מרגישה ככה. ותצאי מנקודת הנחה שלא משנה כמה תספרי אף אחד אף פעם לא ידע ב100 אחוז עד שהוא לא יחווה בעצמו. הוא יכול רק לשער! אז את שואפת בכלל למצב בלתי אפשרי. אז תנסי להשתחרר מזה. מקווה שעזרתי.
 
למעלה