שיר/סיפור - "כמיהה חבויה"
שולחן עץ מפריד בין שני כיסאות יתומים. עד מהרה מאומצים הם , קולטים בשקיקה את חום גופינו... מבטינו מתכווננים עד הצטלבות. עיניך שופעות הטוב והרכות , מותירות לעצבות קלה לבצבץ מתוכן... נפש מעודנת מהולה בבגרות נחשפת אז מבעדן. חיוכי הקל נשלח לעברך ונענה בשפתיך שנהיו לקעורות. מילותינו מתחילות להדהד ברקע , תדירותן מתעצמת... שיחה מרתקת מתבססת לה ונמשכת באופן קולח ורציף. אוזני מתאמצות לסנן את מילותיך מבעד לקול ההמון שמסביב... אפי שואף בדל של ניחוח ערב הנישא ממך , מחליף את ריחו הדומיננטי של המקום... עיני מתמקדות ללא הרף בפניך העדינות ובתנועות גופך המאופקות , מותירות לרקע עצום בו מוכלים אנשים וחפצים להיהפך להיות מטושטש ודהוי... לפתע , שעון נושן גונב את תשומת ליבך , מורה לך לעזוב... גופך מתרומם , ידך עומדת לנופף לשלום. רגליי משתוקקות להקים את גופי ולהתלוות לדרכך! אך נותרות קפואות על הרצפה... ידיי רוצות לעטוף את גופך ולהכילו! אולם מונחות ברפיון על פני השולחן... החיוך הקל אינו מרפה מפניי , מדחיק בלאות כרונית את כאב הפרידה ועוד... נפרדת בברכת שלום , רגליך הרימו את גופך ונשאו אותו לכיוון היציאה. הותרת מאחוריך כיסא ששב להתקרר בעל כורחו ו"כיסא אנושי"... בן אדם חי המשול לכיסא דומם. לו רק השולחן היה המכשול הבלעדי הניצב כחוצץ ביני לבינך............. קולות הסביבה מפציעים מחדש , ריחו המוכר של המקום שב למלא את האוויר , אנשים וחפצים מובחנים בצורה מיטבית וחדה בשנית , ואני ממאן להסב את חושיי אליהם... מתרומם ביעף , נושא עימי את מטען נפשי המכביד ,נועץ מבטי בכיסא המצטנן , מצפה בכל זאת בכיליון עיניים לפעם הבאה.......................... * אשמח לקרוא את חוות דעתכם - אתם מוזמנים להאיר , להעיר ולבקר.
אור.
שולחן עץ מפריד בין שני כיסאות יתומים. עד מהרה מאומצים הם , קולטים בשקיקה את חום גופינו... מבטינו מתכווננים עד הצטלבות. עיניך שופעות הטוב והרכות , מותירות לעצבות קלה לבצבץ מתוכן... נפש מעודנת מהולה בבגרות נחשפת אז מבעדן. חיוכי הקל נשלח לעברך ונענה בשפתיך שנהיו לקעורות. מילותינו מתחילות להדהד ברקע , תדירותן מתעצמת... שיחה מרתקת מתבססת לה ונמשכת באופן קולח ורציף. אוזני מתאמצות לסנן את מילותיך מבעד לקול ההמון שמסביב... אפי שואף בדל של ניחוח ערב הנישא ממך , מחליף את ריחו הדומיננטי של המקום... עיני מתמקדות ללא הרף בפניך העדינות ובתנועות גופך המאופקות , מותירות לרקע עצום בו מוכלים אנשים וחפצים להיהפך להיות מטושטש ודהוי... לפתע , שעון נושן גונב את תשומת ליבך , מורה לך לעזוב... גופך מתרומם , ידך עומדת לנופף לשלום. רגליי משתוקקות להקים את גופי ולהתלוות לדרכך! אך נותרות קפואות על הרצפה... ידיי רוצות לעטוף את גופך ולהכילו! אולם מונחות ברפיון על פני השולחן... החיוך הקל אינו מרפה מפניי , מדחיק בלאות כרונית את כאב הפרידה ועוד... נפרדת בברכת שלום , רגליך הרימו את גופך ונשאו אותו לכיוון היציאה. הותרת מאחוריך כיסא ששב להתקרר בעל כורחו ו"כיסא אנושי"... בן אדם חי המשול לכיסא דומם. לו רק השולחן היה המכשול הבלעדי הניצב כחוצץ ביני לבינך............. קולות הסביבה מפציעים מחדש , ריחו המוכר של המקום שב למלא את האוויר , אנשים וחפצים מובחנים בצורה מיטבית וחדה בשנית , ואני ממאן להסב את חושיי אליהם... מתרומם ביעף , נושא עימי את מטען נפשי המכביד ,נועץ מבטי בכיסא המצטנן , מצפה בכל זאת בכיליון עיניים לפעם הבאה.......................... * אשמח לקרוא את חוות דעתכם - אתם מוזמנים להאיר , להעיר ולבקר.
אור.
