מי אנחנו באמת?
היי בן, איזה כיף לפגוש אותך כאן ... אני שמחה שאתה מעלה את השאלה, מכיוון שגם אני מדי פעם חשה את התחושה הזאת, על אף שעשיתי כברת דרך ארוכה מהתקופה שבה הייתי שני אנשים שונים. אור ואהבה בחברה. ואור ואהבה בבית עם עצמה. "המשחק" הזה של לא להיות אני עד הסוף, התיש אותי עד כדי כאב, עצב, בדידות. אבל אני לא ראיתי, הייתי כעיוורת ולא הבנתי איך לא רואים אותי? איך לא שומעים אותי? הרגשתי כרואה ולא נראית. עד שהבנתי, עד שנפל לי האסימון. אני לא באמת אני, חשבתי שאם אני אשחק משחק בכאילו על פי הדמות שאני יצרתי, על פי הדמות שנראה לי שהכי יאהבו אותה. אבל אני לא אהבתי אותי! אז איך אפשר לאהוב אותי? ואפילו לא למדתי משחק... אז המשחק גם לא היה משהו. בקיצור, באיזון ביניים הייתי די במינוס. היום, במבט לאחור אני חשה כאילו הכל תהליך אחד ארוך, כשאני השחקנית הראשית (אך כאן בתפקיד הרבה יותר מוצלח), כי הפעם השלתי כל פעם מסיכה אחרת, תחפושת אחרת. כל פעם מחדש, כמו בצל על כל קליפותיו, השלתי אני את קליפותיי והפחתי לאדם אוהב יותר, שלם יותר, מאושר יותר. בן, אני חושבת שרק אתה יכול עם עצמך לשאול ולבדוק פנימה ולראות מהם המצבים בהם אתה לא באמת אתה. ואז לשאול למה? האם אתה חושש שפחות יאהבו אותך אם יראו אותך בחסרונותייך? האם אתה חושש לגלות על עצמך דברים שיכאיבו? ואז תחליט (כח המודעות ללא ספק יעזור כאן) להשיל לאט לאט, לקבל באהבה ובהבנה את הדברים שהיית רוצה לשנות, תוך התחייבות לשינוי. ואז לא תצטרך לחשוב על חוסר אכפתיות כלפי זה... כי תרגיש אדם אמיתי שהולך עם התחושות שלו, עם הרצונות שלו. אני לא יכולה לאמר שהיום אני אותו אדם בחברה ובבית. אבל אני מרגישה יותר חופשיה לצחוק, לבכות, להרגיש, לחבק, ולהיות אני, ללא המסכות. והיום יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי, שאכפת להם ממני. וזה בכלל לא מפליא אותי, כי אכשהו כשהפסקתי לשחק גיליתי את עצמי, ומן הסתם גם אחרים גילו אותי. איזה כיף, איזה שיחרור אמיתי שלפעמים בא לי לצצצצצצעעעעעעוווווק ייייייייייייששששששששששששששששששש אננננני כאן! אור ואהבה
.
