שיחת פרידה\ פרוזה.
אני מביט בשעון, כבר ארבע, הרחבה מלאה בכל מכבדי זיכרך והם רבים. זוכרת שתמיד התפלאתי שלהלויות כולם באים בזמן ואף אחד לא מאחר, אולי מפחדים שיתחילו את המסע בלעדיהם. אני מחייך לעצמי, קול פנימי מייסר אותי. כולם מסביבי המומים ובוכים ואותי זה מצחיק, נכון שלא אכפת לך שאני אצחק מהמחשבות שלי עכשיו? אני מרים את הראש, מתבונן באנשים שנמצאים כאן סביבי, עומדים אגודות אגודות, כמעט כמו פרחים בשדה, בשלל צבעים. אני לא מצליח לזהות פנים, אולי בגלל שהעיניים שלי שוב התלחלחו, מזל שאני עם המשקפיים הכהות, אני לא רוצה שאמא שלי תראה אותי בוכה. ושוב הקול ההוא מתריס לעומתי; "על מה אתה חושב עכשיו?" זה לא שיש לי בעיה לבכות את יודעת. זוכרת שסיפרת לי שאת בהריון ושאנחנו עומדים להפוך למשפחה אמיתית, כמה בכיתי אז? כל כך מוזר לי לדבר איתך במחשבה. אני עכשיו משפיל את העיניים לעברך, וכל מה שאני רואה זו גבעה קטנה מכוסה בטלית, שוכבת על מיטת שיש קרה. מפריע לך להתכסות עם טלית? זה מזכיר לי עכשיו את החתונה שלנו גם אז כיסו אותנו בטלית, אבל אז לכל הרוחות את היית חיה וצחקת, ועכשיו את כאן שוכבת בשקט וכל כך מתה. אני מייבב חרישית, תר בעיניי אחרי יאיר, הוא בטח עם אמא שלך, מה אני עושה איתו עכשיו, את חושבת שאני צריך להחזיק לו את היד בהלויה ? הנה אני רואה אותו עומד ליד אמא שלך, הלבשתי לו את החולצה הלבנה החדשה שקנית לו עם הג´ינס הכחולים, חבל שאת לא יכולה לראות אותו עכשיו, היא מלטפת לו את הראש, אלוהים הוא כל כך קטן. את יודעת רק עכשיו אני שם לב שהוא ממש דומה לך. "ילד יפה של אמא" נהגת לומר לו כל הזמן. מעכשיו, בכל פעם שאביט בו אני, אראה אותך. אתמול בפגישה האחרונה שלנו אמרתי לך; שלא אוכל לשכוח אותך עד סוף ימיי, ואת השבת לי בחיוך רפה החיוך הכי מת שראיתי בחיים שלי, לעזאזל למה לא יכולתי לזכור אותך בפעם האחרונה כמו שהכרתי אותך תמיד, למה את לא עונה לי, אני לא מסוגל להמשיך ולדבר עם עצמי? הייבבה החרישית הופכת להתייפחות, אני רוצה לקחת אותך ואת יאיר ולחזור הבייתה ולא אכפת לי מכל האנשים שבאו ממרחק. למה את לא מעירה אותי עכשיו כמו בכל בבוקר ואומרת לי שכל זה רק חלום בלהות. אני לא יכול להמשיך לדבר איתך וזה לא בגלל שאני באמצע העבודה או שנגמרה לי הבטרייה בפלאפון, זה מפני שארבעה אנשים זרים, מרימים אותך ולוקחים אותך מכוסה בטלית, ואבא שלך קורא לי שאבוא, כי חייבים כבר ללכת. אני רוצה לבקש מהם לחכות עוד קצת כי עוד לא סיפרתי לך מה עשו לחולצות שלי ושל יאיר, וגם לומר לך שאמרתי יחד עם הרב את הפסוקים מילה במילה כמו אז כשחזרתי אחרי הרב; "הרי את מקודשת לי" לעולם. אבל הרגליים שלי הולכות מעצמן עם כולם, כמו הדמעות שזולגות בלי הפסקה. אני מבטיח לחזור ולדבר איתך, לא אפסיק גם אם לא תעני לי.
אני מביט בשעון, כבר ארבע, הרחבה מלאה בכל מכבדי זיכרך והם רבים. זוכרת שתמיד התפלאתי שלהלויות כולם באים בזמן ואף אחד לא מאחר, אולי מפחדים שיתחילו את המסע בלעדיהם. אני מחייך לעצמי, קול פנימי מייסר אותי. כולם מסביבי המומים ובוכים ואותי זה מצחיק, נכון שלא אכפת לך שאני אצחק מהמחשבות שלי עכשיו? אני מרים את הראש, מתבונן באנשים שנמצאים כאן סביבי, עומדים אגודות אגודות, כמעט כמו פרחים בשדה, בשלל צבעים. אני לא מצליח לזהות פנים, אולי בגלל שהעיניים שלי שוב התלחלחו, מזל שאני עם המשקפיים הכהות, אני לא רוצה שאמא שלי תראה אותי בוכה. ושוב הקול ההוא מתריס לעומתי; "על מה אתה חושב עכשיו?" זה לא שיש לי בעיה לבכות את יודעת. זוכרת שסיפרת לי שאת בהריון ושאנחנו עומדים להפוך למשפחה אמיתית, כמה בכיתי אז? כל כך מוזר לי לדבר איתך במחשבה. אני עכשיו משפיל את העיניים לעברך, וכל מה שאני רואה זו גבעה קטנה מכוסה בטלית, שוכבת על מיטת שיש קרה. מפריע לך להתכסות עם טלית? זה מזכיר לי עכשיו את החתונה שלנו גם אז כיסו אותנו בטלית, אבל אז לכל הרוחות את היית חיה וצחקת, ועכשיו את כאן שוכבת בשקט וכל כך מתה. אני מייבב חרישית, תר בעיניי אחרי יאיר, הוא בטח עם אמא שלך, מה אני עושה איתו עכשיו, את חושבת שאני צריך להחזיק לו את היד בהלויה ? הנה אני רואה אותו עומד ליד אמא שלך, הלבשתי לו את החולצה הלבנה החדשה שקנית לו עם הג´ינס הכחולים, חבל שאת לא יכולה לראות אותו עכשיו, היא מלטפת לו את הראש, אלוהים הוא כל כך קטן. את יודעת רק עכשיו אני שם לב שהוא ממש דומה לך. "ילד יפה של אמא" נהגת לומר לו כל הזמן. מעכשיו, בכל פעם שאביט בו אני, אראה אותך. אתמול בפגישה האחרונה שלנו אמרתי לך; שלא אוכל לשכוח אותך עד סוף ימיי, ואת השבת לי בחיוך רפה החיוך הכי מת שראיתי בחיים שלי, לעזאזל למה לא יכולתי לזכור אותך בפעם האחרונה כמו שהכרתי אותך תמיד, למה את לא עונה לי, אני לא מסוגל להמשיך ולדבר עם עצמי? הייבבה החרישית הופכת להתייפחות, אני רוצה לקחת אותך ואת יאיר ולחזור הבייתה ולא אכפת לי מכל האנשים שבאו ממרחק. למה את לא מעירה אותי עכשיו כמו בכל בבוקר ואומרת לי שכל זה רק חלום בלהות. אני לא יכול להמשיך לדבר איתך וזה לא בגלל שאני באמצע העבודה או שנגמרה לי הבטרייה בפלאפון, זה מפני שארבעה אנשים זרים, מרימים אותך ולוקחים אותך מכוסה בטלית, ואבא שלך קורא לי שאבוא, כי חייבים כבר ללכת. אני רוצה לבקש מהם לחכות עוד קצת כי עוד לא סיפרתי לך מה עשו לחולצות שלי ושל יאיר, וגם לומר לך שאמרתי יחד עם הרב את הפסוקים מילה במילה כמו אז כשחזרתי אחרי הרב; "הרי את מקודשת לי" לעולם. אבל הרגליים שלי הולכות מעצמן עם כולם, כמו הדמעות שזולגות בלי הפסקה. אני מבטיח לחזור ולדבר איתך, לא אפסיק גם אם לא תעני לי.
