הסייח הרוקד
New member
שוק האבטיחים ../images/Emo23.gif
שוק האבטיחים אני מאבד את היחס ואת הקשר , לא פעם ולא פעמיים במהלך היום. מאבד את הכיוון, שוכח את הבסיס והדחלילים מתחילים להשתלט. עולים עליי בהמוניהם, יצורים קטנים ושחורים, דחלילים, וצובעים אותי לגמרי בצבע הפוך מהחיים. ואז אני מתעורר, פעמון הסכנה מזמזם שעות כבר,מאוחר, ומהר עלי לתפוס את המשוטים ולנווט חזרה לחוף החיים, אבל בהיותי כבר מלא בנמק דחלילי אני מוצא את עצמי מתלבט לאן לנווט את הסירה עכשיו, ומה זה חוף החיים, בכלל מי אני, אולי אני זה בדיוק מה שאני כרגע ואין שום חוף חיים לא היה לי ולא יהיה לי, אבל בהיותי גבר שסוע קרבות מכיר הנני את הסיטואציות האלו, ולכן הכנתי לי במגירה התחתונה זמזם קבוע אשר לא מפסיק לנג'ס שמזכיר לי תמיד שאני אבדוק את זיכרונותיי, לא משנה אזה, סתם, מה שבא ליד , רק כדי לזכור ולהאמין בחוף החיים מחדש, רק כדי לאחוז במשוטים ולהתחיל לנווט כראוי. אני והוא, היינו יוצאים יחד מהבית, אני במכנסיים קצרים והוא בחליפה כהרגלו, וכהרגלו מטיף לי מוסר אך ילד כמוני עליו לנהוג. היינו עולים באוטובוס הדו קומתי, אצלנו בארץ קוראים לזה לקנות כרטיס, או לחרר כרטיס, שם בעיראק, קראנו לזה לחתוך כרטיס قطع التذاكر ואילו אותו אחד שמכר את הכרטיס וחתך אותו קראנו לנו חותך הכרטיסים قاطع التذاكر. עכשיו, למה לי להלאות אתכם בסיפור על הכרטיסים, למה לא ישר לגשת לסיפור הראשי, כי אני לא רק מספר סיפור, אני במקום הראשון מחפש את הדרך חזרה לחוף החיים, אני מנסה לתפוס את הכיוון, יש לי דחלילים שחורים במערכת, אני מנסה לראות, לצפות. היינו יורדים בשכונת "באב אלשרקי", אחת השכונות העתיקות של בגדאד. אך יודעים שזה עתיק, בגלל שרואים אך שהלבנות מתפוררות מהקיר. היינו נכנסים פנימה לתוך השכונות העתיקות ובסוף מגיעים לשוק הירקות שאני קראתי לו שוק האבטיחים. אבי היה מתקדם לכיוון סככות האבטיחים ואני מאחוריו כאשר מדי פעם מרגיש אך עיסת הבוץ והלכלוך מחלחלת לתוך סנדליי נדחפת בין אצבעות הבוסר של כפות רגליי כאילו כדי להזכיר לי שנשמתי עכשיו שייכת לרחוב ואמהות מגוננות יצטרכו לחכות בצד עכשיו. בסככה אבא היה מתווכח על המחיר, ושם היו מדברים במושגים של "חקה" حقة מידת משקל של 4 כילו. אבא היה סוגר עסקה של 15 – 20 כילו, בוחר את הסחורה ומשלם את הכסף. אז עכשיו אני שואל אתכם, אך לדעתכם, אני ואבא חזרנו הביתה עם 20 כילו אבטיחים, אך ???? בגלל זה, בדיוק זה, אני קורא לשוק הזה בשם שוק האבטיחים. מה שלא סיפרתי עדיין שליד סככות האבטיחים, עמדו להן שם בהיכון עגלות סוסים. עגלה כזו קראנו לה عربانة "ערבאנה". עגלה מסודרת עם קרון העטוף בעור ומושבים רכים. יש להם אפילו מנורות לילה משני צידיו של הנהג. לנהג קראנו "ערבאנצ'י" عربانجي . את האבטיחים העמיסו מתחת לרגלינו ומסביבנו, ויללה הופה יצאנו לדרך חזרה. וכך דהרנו בתוך חוצות בגדאד בלווי צעדיו המשכרות של הסוס האיתני חדור האמונה במסעו. כך יכולתי לראות את הנקודות על הכביש אך לאט לאט נהיו קווים ואך הקווים לאט לאט נהיו שטיח, ותמיד יצא לי לראות את ראשו המתנדנד והחביב של הסוס בתנועות "אני שר לי " כזה, ומדי פעם אפילו הספקתי לראות את כפות רגליו, והולכי הרגל, אני כאילו המלך לעומתם והם הנתינים שלי, חולפים מהר כאילו כוכבים קוסמיים, הבתים והחנויות כאילו רקדו לעומתי, צעקו לי נראה אותך תופס אותנו, והרוח תעתעה בשערותיי ומעל פניי, והרכבים חלפו כאילו חיפושיות המשתחוות למלכן החדש. השמחה לא יכלה לשאת אותי או אני אותה, מופעם מהעולם שפרץ בפניי כאילו אלפי זיקוקי די-נור שוגרו לתוך עיניי אשר התלהטו בתוך חדריהן . העולם מתוך ערבאנה כמו בימיי הביניים. ואז בתוך כל האגדה הזו פניתי במבטיי לאבי כאילו להגיד לו " תראה מה קורה פה, אזה עולם" ומיד הרגיש בי וצחקק קלות כאילו אומר לי " אני יודע מה עובר עליך, אני יודע שזה עולם נפלא", והוא הישיר את מבטיו אל האופק בפנים רגועות ומתמסרות, ריכוז רב, זה הזמן לקחת נשימה ארוכה אל אופק ולשקול וליהנות להירגע, ואני מתבונן כמהופנט בו, סופר את ההשתקפות של גגות הבתים על משקפיו, ואז אני חש את הכוח, את הביטחון, את השייכות, את האמינות, ועושה כמוהו זוקף את גבי ומישיר את מבטיי אל האופק הרחב. מלך קטן. כל החיים שלי, חוויתי את הסימפטיה המיוחדת הזו לאבטיחים. אבטיח כמו מטהר כמו חבר, אתה אוכל כשהוא קר, ואחרי זה אתה מכל הבחינות טוב יותר.תמיד האבטיח היה קשור לדברים האופטימיים בחיים שלי. אז אני, בהרבה מצבים, מתבלבל, מאבד כיוון ויחס, ואז ראש של הסוס המתנדנד כאילו "אני שר לי", ההשתקפות של הבניינים על המשקפיים והרוגע על פניו של אבי, כל אלה ועוד, לוחשים קלות, בקול משדל ומסביר, "תזכוווור, תזכוווור, תזכווווור , לזה קוראים ........אהבה...... אהבה....... אהבה , כך נראים אנשים אוהביייים, כך נראים אנשים נאהבייייייים, זה הבסיס , השורש, כך זה נראה, כך זה מרגייייששששש" . אוקיי אין בעיות, עכשיו הכל ברור, עכשיו אני יודע לאן אני רוצה ללכת, עכשיו אני בדיוק יודע אפה זה חוף החיים ............ ודחלילים שחורים, יללה קישתה החוצה !! באהבה ממני,
שוק האבטיחים אני מאבד את היחס ואת הקשר , לא פעם ולא פעמיים במהלך היום. מאבד את הכיוון, שוכח את הבסיס והדחלילים מתחילים להשתלט. עולים עליי בהמוניהם, יצורים קטנים ושחורים, דחלילים, וצובעים אותי לגמרי בצבע הפוך מהחיים. ואז אני מתעורר, פעמון הסכנה מזמזם שעות כבר,מאוחר, ומהר עלי לתפוס את המשוטים ולנווט חזרה לחוף החיים, אבל בהיותי כבר מלא בנמק דחלילי אני מוצא את עצמי מתלבט לאן לנווט את הסירה עכשיו, ומה זה חוף החיים, בכלל מי אני, אולי אני זה בדיוק מה שאני כרגע ואין שום חוף חיים לא היה לי ולא יהיה לי, אבל בהיותי גבר שסוע קרבות מכיר הנני את הסיטואציות האלו, ולכן הכנתי לי במגירה התחתונה זמזם קבוע אשר לא מפסיק לנג'ס שמזכיר לי תמיד שאני אבדוק את זיכרונותיי, לא משנה אזה, סתם, מה שבא ליד , רק כדי לזכור ולהאמין בחוף החיים מחדש, רק כדי לאחוז במשוטים ולהתחיל לנווט כראוי. אני והוא, היינו יוצאים יחד מהבית, אני במכנסיים קצרים והוא בחליפה כהרגלו, וכהרגלו מטיף לי מוסר אך ילד כמוני עליו לנהוג. היינו עולים באוטובוס הדו קומתי, אצלנו בארץ קוראים לזה לקנות כרטיס, או לחרר כרטיס, שם בעיראק, קראנו לזה לחתוך כרטיס قطع التذاكر ואילו אותו אחד שמכר את הכרטיס וחתך אותו קראנו לנו חותך הכרטיסים قاطع التذاكر. עכשיו, למה לי להלאות אתכם בסיפור על הכרטיסים, למה לא ישר לגשת לסיפור הראשי, כי אני לא רק מספר סיפור, אני במקום הראשון מחפש את הדרך חזרה לחוף החיים, אני מנסה לתפוס את הכיוון, יש לי דחלילים שחורים במערכת, אני מנסה לראות, לצפות. היינו יורדים בשכונת "באב אלשרקי", אחת השכונות העתיקות של בגדאד. אך יודעים שזה עתיק, בגלל שרואים אך שהלבנות מתפוררות מהקיר. היינו נכנסים פנימה לתוך השכונות העתיקות ובסוף מגיעים לשוק הירקות שאני קראתי לו שוק האבטיחים. אבי היה מתקדם לכיוון סככות האבטיחים ואני מאחוריו כאשר מדי פעם מרגיש אך עיסת הבוץ והלכלוך מחלחלת לתוך סנדליי נדחפת בין אצבעות הבוסר של כפות רגליי כאילו כדי להזכיר לי שנשמתי עכשיו שייכת לרחוב ואמהות מגוננות יצטרכו לחכות בצד עכשיו. בסככה אבא היה מתווכח על המחיר, ושם היו מדברים במושגים של "חקה" حقة מידת משקל של 4 כילו. אבא היה סוגר עסקה של 15 – 20 כילו, בוחר את הסחורה ומשלם את הכסף. אז עכשיו אני שואל אתכם, אך לדעתכם, אני ואבא חזרנו הביתה עם 20 כילו אבטיחים, אך ???? בגלל זה, בדיוק זה, אני קורא לשוק הזה בשם שוק האבטיחים. מה שלא סיפרתי עדיין שליד סככות האבטיחים, עמדו להן שם בהיכון עגלות סוסים. עגלה כזו קראנו לה عربانة "ערבאנה". עגלה מסודרת עם קרון העטוף בעור ומושבים רכים. יש להם אפילו מנורות לילה משני צידיו של הנהג. לנהג קראנו "ערבאנצ'י" عربانجي . את האבטיחים העמיסו מתחת לרגלינו ומסביבנו, ויללה הופה יצאנו לדרך חזרה. וכך דהרנו בתוך חוצות בגדאד בלווי צעדיו המשכרות של הסוס האיתני חדור האמונה במסעו. כך יכולתי לראות את הנקודות על הכביש אך לאט לאט נהיו קווים ואך הקווים לאט לאט נהיו שטיח, ותמיד יצא לי לראות את ראשו המתנדנד והחביב של הסוס בתנועות "אני שר לי " כזה, ומדי פעם אפילו הספקתי לראות את כפות רגליו, והולכי הרגל, אני כאילו המלך לעומתם והם הנתינים שלי, חולפים מהר כאילו כוכבים קוסמיים, הבתים והחנויות כאילו רקדו לעומתי, צעקו לי נראה אותך תופס אותנו, והרוח תעתעה בשערותיי ומעל פניי, והרכבים חלפו כאילו חיפושיות המשתחוות למלכן החדש. השמחה לא יכלה לשאת אותי או אני אותה, מופעם מהעולם שפרץ בפניי כאילו אלפי זיקוקי די-נור שוגרו לתוך עיניי אשר התלהטו בתוך חדריהן . העולם מתוך ערבאנה כמו בימיי הביניים. ואז בתוך כל האגדה הזו פניתי במבטיי לאבי כאילו להגיד לו " תראה מה קורה פה, אזה עולם" ומיד הרגיש בי וצחקק קלות כאילו אומר לי " אני יודע מה עובר עליך, אני יודע שזה עולם נפלא", והוא הישיר את מבטיו אל האופק בפנים רגועות ומתמסרות, ריכוז רב, זה הזמן לקחת נשימה ארוכה אל אופק ולשקול וליהנות להירגע, ואני מתבונן כמהופנט בו, סופר את ההשתקפות של גגות הבתים על משקפיו, ואז אני חש את הכוח, את הביטחון, את השייכות, את האמינות, ועושה כמוהו זוקף את גבי ומישיר את מבטיי אל האופק הרחב. מלך קטן. כל החיים שלי, חוויתי את הסימפטיה המיוחדת הזו לאבטיחים. אבטיח כמו מטהר כמו חבר, אתה אוכל כשהוא קר, ואחרי זה אתה מכל הבחינות טוב יותר.תמיד האבטיח היה קשור לדברים האופטימיים בחיים שלי. אז אני, בהרבה מצבים, מתבלבל, מאבד כיוון ויחס, ואז ראש של הסוס המתנדנד כאילו "אני שר לי", ההשתקפות של הבניינים על המשקפיים והרוגע על פניו של אבי, כל אלה ועוד, לוחשים קלות, בקול משדל ומסביר, "תזכוווור, תזכוווור, תזכווווור , לזה קוראים ........אהבה...... אהבה....... אהבה , כך נראים אנשים אוהביייים, כך נראים אנשים נאהבייייייים, זה הבסיס , השורש, כך זה נראה, כך זה מרגייייששששש" . אוקיי אין בעיות, עכשיו הכל ברור, עכשיו אני יודע לאן אני רוצה ללכת, עכשיו אני בדיוק יודע אפה זה חוף החיים ............ ודחלילים שחורים, יללה קישתה החוצה !! באהבה ממני,
