שומר סף
לפנות בוקר סיים איגור את משמרתו בדלת המועדון והלך הביתה. בראשו חלפו נערות רעננות חצי-מעורטלות שנכנסו למועדון בתחילת הערב, מאופרות ומדיפות ניחוח של בושם וסבון. הוא זיהה אותן כשעלו ויצאו לפנות בוקר, מזיעות ומצחינות מעשן סיגריות. שיכורות. מתנדנדות על עקבים, הן הטריפו אותו. הוא בהה במיטתו והרהר באפשרות להזמין נערת ליווי. עלעל בעיתון, טילפן למודעה הראשונה שראה, והיא באה. אשה רזה. גבוהה, לא יפה במיוחד, לא סקסית במיוחד. שמלה קצרה ומגפיים, מעיל ארוך ותיק צד. איגור מזג להם וודקה והם ישבו לשתות ולעשן סיגריה. הוא לא חש תשוקה מיוחדת. היא לגמה את המשקה בשתי לגימות, קינחה ביניקת סיגריה ושיחררה סילון איטי ויציב של עשן כחול. הניחה את מרפקה על השולחן ואת סנטרה על בסיס כף היד, תלתה בו עיניים ענקיות והוא רכן וחפן את גופה בידיו הגדולות. הסקס היה רך, מפתיע, הוא טבע ושוב צף, והיה חסר-משקל. אחר כך הלכה והותירה אותו בנועם. למחרת בערב שב לאבטח במועדון, והרהר בה כל המשמרת. כשסיים לעבוד התקשר שוב וביקש אותה. הפעם נשארה עד הבוקר והם דיברו. ככל שהתארכה השיחה היא דיברה יותר ואיגור דיבר פחות. סיפרה על הילדה הקטנה שלה שנשארה באוקראינה. הפה שלה רעד כשדיברה והעיניים השחורות שלה היו בארות של נפט דליק. "איך הגעת לכאן. כמה זמן את כבר כאן?" "הייתה טיסה מרוסיה למצריים, אחר כך לקחו אותנו בדואים, הלכנו ברגל". "הלכנו?" "השניה קראו לה מרינה. בת שמונה עשרה, עוד ילדה, לא נשואה, באה לעבוד בדוגמנות". "ואת, מה באת לעשות"? "אני ידעתי למה באות לכאן בחורות. לא ידעתי שזה כמו חיות כאן ". הם דיברו כל הלילה, אפילו לא עשו סקס. איגור שמע אותה נפרטת לצלילים. היה לה אף ישר, מעט סולד, וחריצי קמטים קטנטנים שנאספו אל זויות העין. היא סיפרה לו על המסע הרגלי בסיני ועל מעבר הגבול. בבוקר הלכה ואיגור נרדם. באותו לילה, אחרי סגירת המועדון, היא חיכתה לו בחוץ והם הלכו בגשם מרחק כמה רחובות לדירה שלו. היא שילבה איתו זרועות והם פסעו על המדרכה כמו זוג. כשהגיעו לדירה, סגרה את הדלת, הדפה את גבו הרחב לקיר וקילפה ממנו את המכנסיים. הוא תלש וכמעט קרע לה את החולצה, הצמיד אותה לקיר ותלה אותה על כתפיו, שוקיה חובקות את מתניו. הם הזדיינו בעמידה, במהירות, נועצים ציפרניים ושיניים וצועקים כל כך חזק עד שהבדידות התקלפה מהקירות. "אז מה היה שם בסיני שאת לא מספרת לי... יש עוד בקבוק בארון במטבח". היא מזגה להם וודקה ודיברה בשקט כשגבה אליו. "הלכנו כל הלילה בלי לנוח...התחבאנו במערות ביום. בלי להתרחץ. אכלנו קופסאות שימורים." "והבדואים מה איתם. איך הם?" "הם אנסו אותנו". היא סבבה אליו, בידה שתי כוסות, אחת ריקה. מזגה לעצמה כוסית נוספת ובאה אליו אל הספה. "בדיונות... על שמיכה מצמר. הם שמו קנה של אקדח במצח שלי, אמרו לי על הברכיים... אחד שם לי מקל בפה שאני לא ינשוך, שניים החזיקו אותי בידיים ואחד... הוא דחף את הטינופת שלו לפה שלי. הם צחקו... החליפו מקומות... רציתי למות שם. " "כלבים ערבים." הוא מזג לעצמו עוד כוסית ושתה אותה. "אחר כך היתה מכירה בדירה בבאר שבע. העמידו אותנו כמו בובות בחלון ראווה... בסלון ... קונה אחד עבר ומישש...צבט, דחף אצבעות.... שמן מזיע... לקח אותי לחדר ודחף לי וודקה לגרון. אחר כך הכניס אותי למכונית. נסענו... מאז אני בדירה ביפו עם עוד שלוש בנות." איגור אמר לה שהיא יכולה לגור אצלו. הוא ליווה אותה לתחנה המרכזית והיא נסעה להביא את החפצים. אחר הצהריים הלך איגור שוב לתחנה המרכזית, וחיכה לה על הספסל. היא ירדה מהאוטובוס, עם חיוך קטן בגשם. הוא לקח ממנה את המזוודה והם הלכו לדירה . הסרסור שלה טבש המתקשר אליה לסלולארי וקילל. איגור היה שומע אותה בוכה ומנתקת את השיחה. אף פעם לא נתנה לו לדבר איתו. היא אמרה לו שטבש מאיים להרוג אותה אם לא תחזור. איגור אמר לה שהוא ילך לדבר עם הסרסור, והיא אמרה לו שהוא משוגע, האיש הזה כבר הרג בנאדם, הוא מסוכן, ויש לו נשק. איגור אמר לה שגם הוא לא ילד קטן וגם לו יש נשק. טבש רצה ששת אלפים דולר בשבילה. טבש התקשר עשר פעמים באותו יום. למחרת בבוקר יצא איגור מהבית, חצה את שלולית הרחוב אל סניף הבנק, נעמד מול הפקידה בזרועות פשוטות וכיוון אקדח למיצחה. הוא שדד ממנה את כל מה שהיה לה בדלפק, אחר כך הסתובב ויצא. הוא נכנס לחצר הבית הסמוך ועשה את דרכו לדירתו במהירות. מדלג מעל גדרות מחצר לחצר ונזהר לא לחצות כבישים. הם ישבו בבית וספרו את השטרות. בערב התקשר שוב הסרסור ואיים. היא אמרה לו שהוא יכול לקבל את הכסף. איגור נעל נעלייים ולקח מעיל. "לאיפה צריך ללכת? איפה המנייק הזה?". "יותר טוב שאני אביא לו את הכסף. שלא יראה אותך. אם הוא יראה את הגבר שגנב לו אשה, זה יגמר במכות. זה יהיה רצח." איגור הזמין לה מונית ונשאר בדירה. כשהיא לא חזרה אחרי שעתיים, ולא ענתה לסלולארי, הרגיש איגור שהוא נטרף. בשעה שתיים בלילה יצא לחפש אחריה ברחובות. היתה רוח קרה, הוא הלך עד לתחנה המרכזית, ושם התיישב וחיכה לה ליד תחנת האוטובוס. שעות ישב בגשם עד שהאיר היום. הוא שב הביתה ונרדם בבגדיו על המיטה. אחר הצהריים קם והלך להסגיר את עצמו בתחנת המשטרה ברחוב הרכבת. הקצין החוקר החזיק תצלומים שלו בעת השוד. הוא לא טרח ללבוש מסכה. "היא לא תחזור", אמר הקצין, "תשכח ממנה איגור." הפרקליטות והבנק הסכימו לעיסקת טיעון, שני השופטים האמינו לכל מילה שלו. בית המשפט דן אותו לשנת מאסר אחת. השופטת בר-גיל, כתבה בחוות דעתה, דעת מיעוט: "ניטע בליבי ספק כבד באשר לסיפור המעשה כפי שהובא בפני החוקר מפיו של הנאשם. סיפור תם ושלם, וכביכול אין בו פרצות להפריכו. ואולם הנאשם, מחוייב היה בהבאת ראייה לאמיתות עדותו בבית המשפט, והוא לא עשה כן.
לפנות בוקר סיים איגור את משמרתו בדלת המועדון והלך הביתה. בראשו חלפו נערות רעננות חצי-מעורטלות שנכנסו למועדון בתחילת הערב, מאופרות ומדיפות ניחוח של בושם וסבון. הוא זיהה אותן כשעלו ויצאו לפנות בוקר, מזיעות ומצחינות מעשן סיגריות. שיכורות. מתנדנדות על עקבים, הן הטריפו אותו. הוא בהה במיטתו והרהר באפשרות להזמין נערת ליווי. עלעל בעיתון, טילפן למודעה הראשונה שראה, והיא באה. אשה רזה. גבוהה, לא יפה במיוחד, לא סקסית במיוחד. שמלה קצרה ומגפיים, מעיל ארוך ותיק צד. איגור מזג להם וודקה והם ישבו לשתות ולעשן סיגריה. הוא לא חש תשוקה מיוחדת. היא לגמה את המשקה בשתי לגימות, קינחה ביניקת סיגריה ושיחררה סילון איטי ויציב של עשן כחול. הניחה את מרפקה על השולחן ואת סנטרה על בסיס כף היד, תלתה בו עיניים ענקיות והוא רכן וחפן את גופה בידיו הגדולות. הסקס היה רך, מפתיע, הוא טבע ושוב צף, והיה חסר-משקל. אחר כך הלכה והותירה אותו בנועם. למחרת בערב שב לאבטח במועדון, והרהר בה כל המשמרת. כשסיים לעבוד התקשר שוב וביקש אותה. הפעם נשארה עד הבוקר והם דיברו. ככל שהתארכה השיחה היא דיברה יותר ואיגור דיבר פחות. סיפרה על הילדה הקטנה שלה שנשארה באוקראינה. הפה שלה רעד כשדיברה והעיניים השחורות שלה היו בארות של נפט דליק. "איך הגעת לכאן. כמה זמן את כבר כאן?" "הייתה טיסה מרוסיה למצריים, אחר כך לקחו אותנו בדואים, הלכנו ברגל". "הלכנו?" "השניה קראו לה מרינה. בת שמונה עשרה, עוד ילדה, לא נשואה, באה לעבוד בדוגמנות". "ואת, מה באת לעשות"? "אני ידעתי למה באות לכאן בחורות. לא ידעתי שזה כמו חיות כאן ". הם דיברו כל הלילה, אפילו לא עשו סקס. איגור שמע אותה נפרטת לצלילים. היה לה אף ישר, מעט סולד, וחריצי קמטים קטנטנים שנאספו אל זויות העין. היא סיפרה לו על המסע הרגלי בסיני ועל מעבר הגבול. בבוקר הלכה ואיגור נרדם. באותו לילה, אחרי סגירת המועדון, היא חיכתה לו בחוץ והם הלכו בגשם מרחק כמה רחובות לדירה שלו. היא שילבה איתו זרועות והם פסעו על המדרכה כמו זוג. כשהגיעו לדירה, סגרה את הדלת, הדפה את גבו הרחב לקיר וקילפה ממנו את המכנסיים. הוא תלש וכמעט קרע לה את החולצה, הצמיד אותה לקיר ותלה אותה על כתפיו, שוקיה חובקות את מתניו. הם הזדיינו בעמידה, במהירות, נועצים ציפרניים ושיניים וצועקים כל כך חזק עד שהבדידות התקלפה מהקירות. "אז מה היה שם בסיני שאת לא מספרת לי... יש עוד בקבוק בארון במטבח". היא מזגה להם וודקה ודיברה בשקט כשגבה אליו. "הלכנו כל הלילה בלי לנוח...התחבאנו במערות ביום. בלי להתרחץ. אכלנו קופסאות שימורים." "והבדואים מה איתם. איך הם?" "הם אנסו אותנו". היא סבבה אליו, בידה שתי כוסות, אחת ריקה. מזגה לעצמה כוסית נוספת ובאה אליו אל הספה. "בדיונות... על שמיכה מצמר. הם שמו קנה של אקדח במצח שלי, אמרו לי על הברכיים... אחד שם לי מקל בפה שאני לא ינשוך, שניים החזיקו אותי בידיים ואחד... הוא דחף את הטינופת שלו לפה שלי. הם צחקו... החליפו מקומות... רציתי למות שם. " "כלבים ערבים." הוא מזג לעצמו עוד כוסית ושתה אותה. "אחר כך היתה מכירה בדירה בבאר שבע. העמידו אותנו כמו בובות בחלון ראווה... בסלון ... קונה אחד עבר ומישש...צבט, דחף אצבעות.... שמן מזיע... לקח אותי לחדר ודחף לי וודקה לגרון. אחר כך הכניס אותי למכונית. נסענו... מאז אני בדירה ביפו עם עוד שלוש בנות." איגור אמר לה שהיא יכולה לגור אצלו. הוא ליווה אותה לתחנה המרכזית והיא נסעה להביא את החפצים. אחר הצהריים הלך איגור שוב לתחנה המרכזית, וחיכה לה על הספסל. היא ירדה מהאוטובוס, עם חיוך קטן בגשם. הוא לקח ממנה את המזוודה והם הלכו לדירה . הסרסור שלה טבש המתקשר אליה לסלולארי וקילל. איגור היה שומע אותה בוכה ומנתקת את השיחה. אף פעם לא נתנה לו לדבר איתו. היא אמרה לו שטבש מאיים להרוג אותה אם לא תחזור. איגור אמר לה שהוא ילך לדבר עם הסרסור, והיא אמרה לו שהוא משוגע, האיש הזה כבר הרג בנאדם, הוא מסוכן, ויש לו נשק. איגור אמר לה שגם הוא לא ילד קטן וגם לו יש נשק. טבש רצה ששת אלפים דולר בשבילה. טבש התקשר עשר פעמים באותו יום. למחרת בבוקר יצא איגור מהבית, חצה את שלולית הרחוב אל סניף הבנק, נעמד מול הפקידה בזרועות פשוטות וכיוון אקדח למיצחה. הוא שדד ממנה את כל מה שהיה לה בדלפק, אחר כך הסתובב ויצא. הוא נכנס לחצר הבית הסמוך ועשה את דרכו לדירתו במהירות. מדלג מעל גדרות מחצר לחצר ונזהר לא לחצות כבישים. הם ישבו בבית וספרו את השטרות. בערב התקשר שוב הסרסור ואיים. היא אמרה לו שהוא יכול לקבל את הכסף. איגור נעל נעלייים ולקח מעיל. "לאיפה צריך ללכת? איפה המנייק הזה?". "יותר טוב שאני אביא לו את הכסף. שלא יראה אותך. אם הוא יראה את הגבר שגנב לו אשה, זה יגמר במכות. זה יהיה רצח." איגור הזמין לה מונית ונשאר בדירה. כשהיא לא חזרה אחרי שעתיים, ולא ענתה לסלולארי, הרגיש איגור שהוא נטרף. בשעה שתיים בלילה יצא לחפש אחריה ברחובות. היתה רוח קרה, הוא הלך עד לתחנה המרכזית, ושם התיישב וחיכה לה ליד תחנת האוטובוס. שעות ישב בגשם עד שהאיר היום. הוא שב הביתה ונרדם בבגדיו על המיטה. אחר הצהריים קם והלך להסגיר את עצמו בתחנת המשטרה ברחוב הרכבת. הקצין החוקר החזיק תצלומים שלו בעת השוד. הוא לא טרח ללבוש מסכה. "היא לא תחזור", אמר הקצין, "תשכח ממנה איגור." הפרקליטות והבנק הסכימו לעיסקת טיעון, שני השופטים האמינו לכל מילה שלו. בית המשפט דן אותו לשנת מאסר אחת. השופטת בר-גיל, כתבה בחוות דעתה, דעת מיעוט: "ניטע בליבי ספק כבד באשר לסיפור המעשה כפי שהובא בפני החוקר מפיו של הנאשם. סיפור תם ושלם, וכביכול אין בו פרצות להפריכו. ואולם הנאשם, מחוייב היה בהבאת ראייה לאמיתות עדותו בבית המשפט, והוא לא עשה כן.