אביב וסתיו
New member
שוהה בלתי חוקי (סיפור)א'
הימים של לאחר אירועי האחד עשר בספטמבר היו מן הימים העצבניים ביותר והטרגיים ביותר שעברה האומה האמריקאית למן היווסדה. אזרחים היו חסרי ביטחון כשראו אנשים בעלי חזות זרה מסתובבים ליד בתיהם והיו מזעיקים את המשטרה ואת שירותי הביטחון על מנת לבדוק את אותם חשודים לכאורה. שירות ההגירה האמריקאי עצר מהגרים בלתי חוקיים רבים ואף עצר כאלו שלא עשו דבר. חוסר הביטחון והיד הקלה על האזיק וגירוש תיירים חשודים, עשו שמות בקרב התיירות הנכנסת למדינה. והנה מתחיל לו סיפורנו באחד מן הימים הבהירים והיפים של התקופה המכונה "סתיו אינדיאני" השורה לו במדינות הרצועה הצפונית של החוף הצפון מזרחי. שני זרים בעלי חזות ערבית הלכו ברחוב הצדדי בבוסטון והסתודדו ביניהם,בגדיהם היו בגדי לבן וזיפי זקן פיארו את פניהם, החצרות והמבנים בעלי הדמיון לאנגליה סוככו עליהם מעלי השלכת הנושרים. נער צעיר על רולר בליידס שעבר בסמוך, ראה את שני הזרים וחשד עלה בו לנוכח מראם והתנהגותם המוזרה, הוא עקב אחריהם מספר מטרים ואחר גמלה בלבו ההחלטה. הוא הרים את הסלולרי שלו וחייג: "משטרה? יש כאן חשודים בעלי חזות זרה המסתודדים ברחוב הנרי או" דיווח הנער "מיד נשלח את מחלקת ההגירה" ענה הקול המתכתי משהו, מעברו השני של הקו שני הזרים עצרו ליד קשיש בעל כובע קסקט,שערו האדום עדיין של אותו קשיש התנפנף ברוח, סוודר טוויד בעל משבצות כיסה את גופו המלא, והוא פסע ברחוב נהנה ממזג האוויר. "חבר, יש לך סיגריה ?" ביקש אחד מהם במבטא זר "אני מעדיף כוס בירה טובה בפאב של או'בראיין" השיב הקשיש במבטא אירי מעגלי. ובדיוק שהשלים הקשיש את מעגל דיבורו הממובטא,הופיעה מאי שם ניידת כחולה של מחלקת ההגירה,אצבעות מורות ומבט עצבני של סוכנים ממושקפי שמש, נראו מאחורי חלונות הרכב. "אתם, עיצרו במקום, שלושתכם, עכשיו!!!" שלשת האנשים והקשיש ביניהם, הובלו לניידת ונלקחו לחקירה, הקשיש ניסה למחות בניגוד לשני הזרים שהיו שקטים ונראה כי השלימו עם גורלם, אך הסוכן שהיה ברכב השתיק אותו באומרו: "בתחנה נברר הכל, אם אתה בסדר, אז הכל בסדר" בתחנה הופרדו שלשתם, שני הזרים בעלי החזות, נלקחו לחדרי חקירות שונים ואילו הקשיש נלקח לחדר החקירות של קצין החקירות ג'ו, היה זה חדר לבן קירות, מסויד היטב בצבע טרי. שולחן ושני כסאות היו בחדר, ריהוט בסיסי ופשוט. "מה שמך ?" תבע הקצין "ומה שמך?" תבע הקשיש בעקשנות שאופיינית למוצאו "שמי לוטננט ג'ו וילסון, אם אתה רוצה לדעת" "אז כמו ששמך ג'ון וילסון, שמי נולן או'סליבן..." השיב הלה בתמימות הומוריסטית. "תעודות בבקשה" תבע והביט בקשיש במבט מחוייך "רשיון נהיגה של מדינת מסצ'וסטס" הטיח נולן וזרק כרטיס פלסטיק. "ביטוח לאומי ומספר דרכון !" "אה... זה בבית שלי" מלמל נולן "מה בבית, תן את המספר ואני מייד מריץ אותו במחשב" "תן לי ללכת, מה יש לך, תפסת אזרח תמים באמצע טיול לפאב" השיב במבטאו "תן מספר ואתה הולך" התעקש הקצין, אחר אמר " אוקיי, נולן או'סליבן, אני בודק את השם במחשב המרכזי,אבל כידוע לך, במדינת מסצ'וסטס יש אולי אלפי או'סליבן, אז תן את הגיל שלך" "שמונים ואחת" אמר נולן כמעט בלחישה ג'ו יצא מן החדר, השתהה מספר דקות ואחר חזר אל החדר: "אתה לא קיים ברשומות שלנו, אתה מוכן להסביר את זה?" "הוי, ידעתי שיום אחד זה יבוא!" "מה יבוא?" "אין לי אזרחות אמריקאית, אני שוהה בלתי חוקי"ענה ביושר "מה?" נדהם גו' "באיזו שנה נכנסת לארצות הברית?" "משנת 1929 ! נכנסתי דרך קנדה" גו' נראה כאילו קיבל את הלם חייו, הוא הסתובב מסביב לנולן ומלמל כאילו ראה את השד יוצא מבקבוק: "אתה רוצה לומר לי שלא התאזרחת מאז אותה שנה??,איך לא עלו עליך אף פעם?" "אני אזרח ישר והגון, אפילו לא יצאתי מגבולות ארצות הברית, תמיד גרתי באותה השכונה, גידלתי ילדה אחת, אשתי נפטרה לפני חמש שנים" "שהאל יהיה בעזרך" ספק גו' את כפיו. ------------------ ------------------------ נולן הקטן גדל עד גיל תשע במחוז קורק באירלנד, שערו האדום הגלי היה מתנפנף מול צוקי הענק של חופה הדרומי של הארץ היפה, בייחוד לאחר שהיה רץ על פני האחו הנושק לצוק האדיר אשר הגלים האדירים מנסים להשתבר אל חופיו,יתום היה מאב, זאת מפני שאביו מת בעת מלחמת האזרחים. אך כמה שהתברכה ביופי, לא התברכה אירלנד בשגשוג וענף היצוא העיקרי של מדינה זו,מזה דורות, היה ההגירה אל מעבר לים, בעיקר לארצות הברית של אמריקה. עזיבת בני משפחה לווה תמיד בטקס שכלל שירה בציבור, ניגון חליל נוגה, ומחיית דמעות לנוכח בני המשפחה העולים לרכבת או לספינה אשר תוביל אותם אל העולם החדש. באותה עת, החל משנת 1924, הוגבלה ההגירה לארצות הברית והמהגרים האירים העדיפו להגר לקנדה או אוסטרליה. אמו של נולן לקחה הלוואות משכניה וידידיה וקנתה כרטיסי נסיעה לנמל הליפקס שבחוף האטלנטי הקנדי, משם, כך האמינה, תוכל לחצות את הגבול לארצות הברית בספינת דיג ולהנות מסיוע הקהילה האירית שם. ואכן כך באמת קרה, הגבול הפתוח באופן יחסי בים, איפשר לנולן הרך ואמו להבריח את הגבול הימי אל נמל בוסטון, שם נבלעו בקרב הקהילה האירית הגדולה, שסיפחה אותם בחום יחסי. אמו של נולן עבדה בפאב "עלעל ירוק" כטבחית וכן גם הוא, משנפטרה לאחר מספר שנים, לקח את מקומה עד שלעת זקנה הצטמצמו שעות עבודתו במקום, מאז ועד לאותו היום לא חשב להתאזרח, על אף רבים שעשו כן. בתו היחידה נישאה לפקיד ממשלתי ועברה למערב מסצ'וסטס.נולן היה רואה אותה ואת שני בניה פעמיים: בחג המולד וביום סנט פטריק (החג הלאומי האירי) לה כמובן הייתה אזרחות אמריקאית מכוח לידה..והיא עצמה הייתה כבר סבתא... ----------------- ---------------------------- נולן הקשיש ישב על מיטה ישנה בחדר המעצר המסוייד,היה זה בבוקרו של יום, לאחר לילה של מעצר נוח באופן יחסי, הוא הביט בתקרה ואחר ידלל מזמור שיר אירי בשם "אהבה מאגם לגאן": "כמו חולה אהבה היה לה לבי כעבד לא חופשי ולא כחובה לאהבה - אדון חסד" שוטר חדר המעצר,אדם מלא גוף ובעל שם אירי שהתנוסס על תגו,שמע את השיר והביט בו בחיבה,הוא הכיר אותו מן הפאב ההוא וידע על נסיבות מעצרו, עתה קרב אל הסורגים ואמר במבטא אירי רך: "נולן בוי, מה אוכל לעשות בשבילך" "אולי תספר לחבר'ה בפאב "עלעל ירוק" על מצבי?"ביקש נולן "מגיע לך עורך דין, הלא כן?" השיב השוטר "כן, הבת שלי מטפלת בזה, בעלה כבר מושך בחוטים" "אתה יודע שבעיקרון יגרשו אותך בחזרה לאירלנד, זה החוק היבש" "לאן יגרשו אותי? הכפר שלי כבר לא קיים, רק חורבות, כל הילדים שהכרתי עזבו את הארץ, אני אזדקן שם למוות..." השוטר הביט בו ברחמים ואחר השיב: "נראה מה אפשר לעשות בפאב,אחרי שכמובן אסיים את יום העבודה ואפשוט את המדים" ---------------- ------------------------
הימים של לאחר אירועי האחד עשר בספטמבר היו מן הימים העצבניים ביותר והטרגיים ביותר שעברה האומה האמריקאית למן היווסדה. אזרחים היו חסרי ביטחון כשראו אנשים בעלי חזות זרה מסתובבים ליד בתיהם והיו מזעיקים את המשטרה ואת שירותי הביטחון על מנת לבדוק את אותם חשודים לכאורה. שירות ההגירה האמריקאי עצר מהגרים בלתי חוקיים רבים ואף עצר כאלו שלא עשו דבר. חוסר הביטחון והיד הקלה על האזיק וגירוש תיירים חשודים, עשו שמות בקרב התיירות הנכנסת למדינה. והנה מתחיל לו סיפורנו באחד מן הימים הבהירים והיפים של התקופה המכונה "סתיו אינדיאני" השורה לו במדינות הרצועה הצפונית של החוף הצפון מזרחי. שני זרים בעלי חזות ערבית הלכו ברחוב הצדדי בבוסטון והסתודדו ביניהם,בגדיהם היו בגדי לבן וזיפי זקן פיארו את פניהם, החצרות והמבנים בעלי הדמיון לאנגליה סוככו עליהם מעלי השלכת הנושרים. נער צעיר על רולר בליידס שעבר בסמוך, ראה את שני הזרים וחשד עלה בו לנוכח מראם והתנהגותם המוזרה, הוא עקב אחריהם מספר מטרים ואחר גמלה בלבו ההחלטה. הוא הרים את הסלולרי שלו וחייג: "משטרה? יש כאן חשודים בעלי חזות זרה המסתודדים ברחוב הנרי או" דיווח הנער "מיד נשלח את מחלקת ההגירה" ענה הקול המתכתי משהו, מעברו השני של הקו שני הזרים עצרו ליד קשיש בעל כובע קסקט,שערו האדום עדיין של אותו קשיש התנפנף ברוח, סוודר טוויד בעל משבצות כיסה את גופו המלא, והוא פסע ברחוב נהנה ממזג האוויר. "חבר, יש לך סיגריה ?" ביקש אחד מהם במבטא זר "אני מעדיף כוס בירה טובה בפאב של או'בראיין" השיב הקשיש במבטא אירי מעגלי. ובדיוק שהשלים הקשיש את מעגל דיבורו הממובטא,הופיעה מאי שם ניידת כחולה של מחלקת ההגירה,אצבעות מורות ומבט עצבני של סוכנים ממושקפי שמש, נראו מאחורי חלונות הרכב. "אתם, עיצרו במקום, שלושתכם, עכשיו!!!" שלשת האנשים והקשיש ביניהם, הובלו לניידת ונלקחו לחקירה, הקשיש ניסה למחות בניגוד לשני הזרים שהיו שקטים ונראה כי השלימו עם גורלם, אך הסוכן שהיה ברכב השתיק אותו באומרו: "בתחנה נברר הכל, אם אתה בסדר, אז הכל בסדר" בתחנה הופרדו שלשתם, שני הזרים בעלי החזות, נלקחו לחדרי חקירות שונים ואילו הקשיש נלקח לחדר החקירות של קצין החקירות ג'ו, היה זה חדר לבן קירות, מסויד היטב בצבע טרי. שולחן ושני כסאות היו בחדר, ריהוט בסיסי ופשוט. "מה שמך ?" תבע הקצין "ומה שמך?" תבע הקשיש בעקשנות שאופיינית למוצאו "שמי לוטננט ג'ו וילסון, אם אתה רוצה לדעת" "אז כמו ששמך ג'ון וילסון, שמי נולן או'סליבן..." השיב הלה בתמימות הומוריסטית. "תעודות בבקשה" תבע והביט בקשיש במבט מחוייך "רשיון נהיגה של מדינת מסצ'וסטס" הטיח נולן וזרק כרטיס פלסטיק. "ביטוח לאומי ומספר דרכון !" "אה... זה בבית שלי" מלמל נולן "מה בבית, תן את המספר ואני מייד מריץ אותו במחשב" "תן לי ללכת, מה יש לך, תפסת אזרח תמים באמצע טיול לפאב" השיב במבטאו "תן מספר ואתה הולך" התעקש הקצין, אחר אמר " אוקיי, נולן או'סליבן, אני בודק את השם במחשב המרכזי,אבל כידוע לך, במדינת מסצ'וסטס יש אולי אלפי או'סליבן, אז תן את הגיל שלך" "שמונים ואחת" אמר נולן כמעט בלחישה ג'ו יצא מן החדר, השתהה מספר דקות ואחר חזר אל החדר: "אתה לא קיים ברשומות שלנו, אתה מוכן להסביר את זה?" "הוי, ידעתי שיום אחד זה יבוא!" "מה יבוא?" "אין לי אזרחות אמריקאית, אני שוהה בלתי חוקי"ענה ביושר "מה?" נדהם גו' "באיזו שנה נכנסת לארצות הברית?" "משנת 1929 ! נכנסתי דרך קנדה" גו' נראה כאילו קיבל את הלם חייו, הוא הסתובב מסביב לנולן ומלמל כאילו ראה את השד יוצא מבקבוק: "אתה רוצה לומר לי שלא התאזרחת מאז אותה שנה??,איך לא עלו עליך אף פעם?" "אני אזרח ישר והגון, אפילו לא יצאתי מגבולות ארצות הברית, תמיד גרתי באותה השכונה, גידלתי ילדה אחת, אשתי נפטרה לפני חמש שנים" "שהאל יהיה בעזרך" ספק גו' את כפיו. ------------------ ------------------------ נולן הקטן גדל עד גיל תשע במחוז קורק באירלנד, שערו האדום הגלי היה מתנפנף מול צוקי הענק של חופה הדרומי של הארץ היפה, בייחוד לאחר שהיה רץ על פני האחו הנושק לצוק האדיר אשר הגלים האדירים מנסים להשתבר אל חופיו,יתום היה מאב, זאת מפני שאביו מת בעת מלחמת האזרחים. אך כמה שהתברכה ביופי, לא התברכה אירלנד בשגשוג וענף היצוא העיקרי של מדינה זו,מזה דורות, היה ההגירה אל מעבר לים, בעיקר לארצות הברית של אמריקה. עזיבת בני משפחה לווה תמיד בטקס שכלל שירה בציבור, ניגון חליל נוגה, ומחיית דמעות לנוכח בני המשפחה העולים לרכבת או לספינה אשר תוביל אותם אל העולם החדש. באותה עת, החל משנת 1924, הוגבלה ההגירה לארצות הברית והמהגרים האירים העדיפו להגר לקנדה או אוסטרליה. אמו של נולן לקחה הלוואות משכניה וידידיה וקנתה כרטיסי נסיעה לנמל הליפקס שבחוף האטלנטי הקנדי, משם, כך האמינה, תוכל לחצות את הגבול לארצות הברית בספינת דיג ולהנות מסיוע הקהילה האירית שם. ואכן כך באמת קרה, הגבול הפתוח באופן יחסי בים, איפשר לנולן הרך ואמו להבריח את הגבול הימי אל נמל בוסטון, שם נבלעו בקרב הקהילה האירית הגדולה, שסיפחה אותם בחום יחסי. אמו של נולן עבדה בפאב "עלעל ירוק" כטבחית וכן גם הוא, משנפטרה לאחר מספר שנים, לקח את מקומה עד שלעת זקנה הצטמצמו שעות עבודתו במקום, מאז ועד לאותו היום לא חשב להתאזרח, על אף רבים שעשו כן. בתו היחידה נישאה לפקיד ממשלתי ועברה למערב מסצ'וסטס.נולן היה רואה אותה ואת שני בניה פעמיים: בחג המולד וביום סנט פטריק (החג הלאומי האירי) לה כמובן הייתה אזרחות אמריקאית מכוח לידה..והיא עצמה הייתה כבר סבתא... ----------------- ---------------------------- נולן הקשיש ישב על מיטה ישנה בחדר המעצר המסוייד,היה זה בבוקרו של יום, לאחר לילה של מעצר נוח באופן יחסי, הוא הביט בתקרה ואחר ידלל מזמור שיר אירי בשם "אהבה מאגם לגאן": "כמו חולה אהבה היה לה לבי כעבד לא חופשי ולא כחובה לאהבה - אדון חסד" שוטר חדר המעצר,אדם מלא גוף ובעל שם אירי שהתנוסס על תגו,שמע את השיר והביט בו בחיבה,הוא הכיר אותו מן הפאב ההוא וידע על נסיבות מעצרו, עתה קרב אל הסורגים ואמר במבטא אירי רך: "נולן בוי, מה אוכל לעשות בשבילך" "אולי תספר לחבר'ה בפאב "עלעל ירוק" על מצבי?"ביקש נולן "מגיע לך עורך דין, הלא כן?" השיב השוטר "כן, הבת שלי מטפלת בזה, בעלה כבר מושך בחוטים" "אתה יודע שבעיקרון יגרשו אותך בחזרה לאירלנד, זה החוק היבש" "לאן יגרשו אותי? הכפר שלי כבר לא קיים, רק חורבות, כל הילדים שהכרתי עזבו את הארץ, אני אזדקן שם למוות..." השוטר הביט בו ברחמים ואחר השיב: "נראה מה אפשר לעשות בפאב,אחרי שכמובן אסיים את יום העבודה ואפשוט את המדים" ---------------- ------------------------
