~~שבת קודש פרשת "בהעלותך"~~ו

Womanizer99

New member
נושאי הפרשה

מנורת המשכן (ח, א-ד)

אהרון מצווה להדליק בכל יום את מנורת הזהב שעמדה בהיכל המשכן. המנורה עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת, ללא חלקים מולחמים. שבעה קנים למנורה, ובהדלקתה פונים ששת נרותיה אל עבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה. הקב"ה פונה אל אהרון בלשון "בהעלותך את הנרות" ללמדו שבשעת ההדלקה עליו להמתין עד שהפתיל דולק כהלכה והשלהבת עולה מאליה.

הכשרת הלויים לעבודתם (ח, ה-כו)

הכשרת הלויים לעבודתם במשכן, דורשת אף היא הכנה ראויה והטהרות תחילה. הקב"ה מצווה על משה להזות על הלויים מי חטאת, לכבס את בגדיהם ולגלח את ראשם בתער. קורבנם יהיה פר לעולה ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר נוסף לחטאת. כיוון שהלויים נבחרו לעבודת הקודש חלף בכורי ישראל, על ישראל להתייצב בשעת הכשרת הלויים ולסמוך ידם עליהם. אהרון מצווה להניף את הלויים כתנופת קרובנות ומנחות, ואחר כך יסמכו הם את ידם על הפרים לפני הקרבתם. כך יובדלו הלויים מכלל ישראל להתקדש לעבודת המשכן.

ה' מזכיר כי קדושת הלויים באה להחליף ולכפר על בני ישראל שנכשלו בעוון העגל. למעשה הבכורים שבישראל, הם שהיו אמורים להתקדש לעבודת ה' בהצלתם במכת הבוכות במצרים.

פסח במדבר (ט, א-ה)

שבועיים לאחר הקמת המשכן, והנה מלאה שנה לצאת בני ישראל ממצרים. הקב"ה מצווה את ישראל על-ידי משה לעשות לראשונה את קורבן הפסח – זכר ליציאת מצרים. עליהם לקיים את הסח על כל הלכותיו, כולל אכילת מצות וביעור חמץ. למעשה, הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות שהותם במדבר שקיימו את מצוות הפסח.

פסח שני (ט, ו-יד)

קבוצת אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, באו לפני משה ואהרון ובפיהם טענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלו רצו לקיים את המצווה ככל בני ישראל, אך טומאתם מנעה מהם לקיימה. עתה טענו כי הם מופלים לרעה.

משה שמע את טענתם וביקשם להמתין עד שישמע את דבר ה' בעניין.

וכך, באופן חריג למדי נותן ה' בתורתו מצווה שלמעשה נוצרה תוך פניה ובקשה מיוחדת מבני ישראל. ואכן, ה' קובע מועד ב' להקרבת הפסח – "פסח שני": בי"ד בחודש אייר יוכל כל מי שלא הצליח להקריב קורבן פסח עקב טומאתו או היותו מחוץ לאזור המקדש, להקריב קורבן חלופי. לקורבן דינים זהים לדיני הפסח הראשון ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק את החמץ, אלא רק להימנע מאכילתו בזמן אכילת הקורבן.

בהזדמנות זו ה' מזהיר כי מי שלא יקיים את מצוות הפסח במועדו שלא מסיבת אונס, דינו "כרת".

הענן כאות למסעות בני ישראל (ט, טו-כג)

מיום בו הוקם המשכן שרה עליו ענן השכינה, ומאז לעת ערב, היה עמוד הענן לעמוד אש המאיר את סביבתו. כאשר היה מתעלה עמוד הענן ומתייצב מעל מחנה יהודה, היה הדבר לסימן לכל בני ישראל כי הגיע העת לצאת למסע. וכך היה הענן ממתין לבני ישראל, לקול החצוצרות ולהכרזת משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אז היה הענן שט ובעקבותיו צועדים מחנה יהודה ויתר מחנות ישראל.

גם החנייה נקבעה על פי אות הענן. בענן היה עוצר ובני ישראל חונים תחתיהם. אולם הענן לא היה חונה ושוכן עד שסיים העם להתארגן ומשה הכריז "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים. כל זאת על-פי אות הענן.

חצוצרות הכסף של משה (י, א-י)

ה' מצווה על משה לעשות שתי חצוצרות כסף, עשויות מקשת כסף אחת. חצוצרות אלו ישמשו את משה לאסוף את העם ואת הנשיאים או להודיע על יציאה למסע, כן ישמשו החצצורות לזיכרון לפני ה' שיושיע אותם מכל אויביהם במלחמות הארץ וביום שמחה וחג.

וכך יהיו סדרי התקיעה בחצוצרות:

- תקיעה בשתי החצוצרות – סימן להקבלת כל ישראל.

- תקיעה בחצוצרה אחת – קריאה לנשיאי העדה בלבד.

- תקיעה ותרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.

התוקעים בחצוצרות יהיו הכוהנים.

נוסעים ממדבר סיני (י, יא-כח)

כזכור, בראש חודש סיוון, כחודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, הגיעו בני ישראל למדבר סיני. כמעט שנה עברה, והם הספיקו לקבל את התורה, לחטוא בחטא העגל ולהתכפר, להקים את המשכן ולקיים את מצוות הפסח ואף את פסח-שני. עתה בכ' באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מתעלה הענן ובני ישראל יוצאים למסע שמסתיים בשכון הענן במדבר פארן.

התורה מתארת את תהליך היציאה למסע על-פי כל הכללים שלמדנו בפרשיות במדבר, נשוא ובפרשתנו:

1. סימני המסע – העלות הענן ותקיעת החצוצרות.

2. ראשונים מתחילים לנוע בני שבט יהודה והשבטים החונים איתם יששכר וזבולון – דגל מחנה יהודה.

3. באותה עת נכנסים אהרון ובניו הכוהנים, מכסים את כלי המשכן הקדושים ומכינים אותם למסע.

4. בני גרשון ומררי הלויים, מפרקים את המשכן ומעמיסים אותו על העגלות. כל משפחה נושאת את חלקי המשכן המוטלים עליה (פרשות במדבר ונשוא).

5. דגל מחנה ראובן הכולל גם את השבטים שמעון וגד, יוצא בעקבות מחנה יהודה.

6. בני קהת, משפחת הלויים הממונה על משא כלי הקודש, נוטלים את המזבח, המנורה, השולחן וארון העדות ויוצאים אף הם למסע.

7. עתה יוצא דגל מחנה אפרים הכולל גם את השבטים מנשה ובנימין.

8. מאסף לכל המחנות נוסע מחנה בני דן הכולל גם את השבטים אשר ונפתלי.

בחניית בני ישראל על-פי סימן הענן, מקדימים ובאים בני גרשון ומררי, שכזכור יצאו לפני בני קהת, ומקימים את המשכן. וכך עד בואם של הקהתים עומד המשכן מוכן על תילו, ובני קהת מכניסים את הכלים לתוך הקודש.


המשך<<<<<
 

Womanizer99

New member
המשך

יתרו נוסע עם ישראל (י, כט-לב)

ערב הנסיעה מהר סיני, פונה משה אל חותנו שהגיע בשעתו אל ישראל המדברה, ומבקש ממנו להמשיך איתם בדרכם אל ארץ ישראל. יתרו משיב כי הוא מתכנן לנסוע אל ארצו-מולדתו. אך משה מפציר בו להצטרף, שכן היה לאחד מהם בשבתו איתם ובראותו את הניסים והנפלאות שעשה ה' עם בני ישראל.

ויסעו ויחנו (י, לג-לד)

התורה שבה אל סיפור המסע מהר סיני, "דרך שלושת ימים", לשון על-פיה ניתן להבין כי למרות שכך היה אורכה של הדרך, עשו אותה ישראל בחסדי ה' במשך יום אחד. לפני העם נוסע ארון ברית ה' – הוא הארון שהכין משה לקראת קבלת התורה ובו הונחו שברי לוחות הברית הראשונים. הארון מקדים את בני ישראל, תר אחר מקום מתאים לחניה ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך עם בני ישראל, מגן עליהם מכל עבר ומכשיר את הדרך לפניהם.

כפי שכבר תארנו קודם, מכריז משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוח הארון הוא מכריז: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

חטא המתאוננים (יא, א-ג)

קבוצת אנשים רעים מתוך העם החלו בהטחת האשמות כלפי משה. לא דברים של ממש אלא הקנטה שמטרתה הצדקה לסור מעל דרך ה'. בדבריהם טענו על טורח הדרך וקשייה. דברי החוטאים הכעיסו את ה' ואש החלה בוערת ומכלה בחוטאים. העם פונה אל משה בזעקה, ומשה, אוהב כל ישראל, פותח בדברי תפילה כלפי שמים. תפילתו נענית והאש שוקעת. על שם המאורע נקרא המקום תבערה.

פרשת קברות התאווה (יא, ד-לה)

ושוב יש מי שמחפשים סיבות לתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.

משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך... לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה...!

הקב"ה שומע אל משה ומצווה עליו בתגובה לאסוף שבעים מזקני העם ולהתייצב איתם סמוך לאוהל מועד לעיני כל ישראל. לשם, אומר הקב"ה, אבוא אני, ואאציל מן הרוח אשר עליך על אותם זקנים. מעתה יהיו הם לצידך ויעזרו במשא טורח העם.

ובאשר לתלונות העם, ממשיך ה' בדבריו אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.

משה שיודע כי כלתה הרעה אל החוטאים והם עומדים למות בחטאם, מקשה כלפי שמים: מדוע יש להאכילם בשר אם ממילא נגזר דינם למיתה?! אולם ה' מודיע כי כך יעשה, כדי שלא יתפרש כאילו קצרה יד ה' מלתת להם בשר – העונש יגיע אך בקשתם תתמלא!

משה אוסף את העם ואת שבעים הזקנים כדברי ה'. על הזקנים נחה רוח ה' והם מתנבאים. שניים מהם אף מתעלים ונבואתם נמשכת גם לאחר שפוסקת מכל חבריהם. יהושע בן-נון תלמידו המובהק של משה, מקנא לרבו ומבקש לראות בשניים אלו מורדים, אך משה מרגיעו ומשבח את המעלה שזכו לה.

בינתיים, כהבטחת ה', מציף את המחנה גל אדיר של עופות ממין שליו. הללו מגיעות גלים גלים מכיוון הים, מרחפות בגובה חזה האנשים – רק ליטול, לשחוט, לבשל ולאכול. וכך אוספים בני ישראל כמויות אגירות של בשר ואוכלים לשובע.

אך עתה מגיע גם העונש: "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה קשה מאוד".

הנותרים מן המכה קוברים את אחיהם. על שם המאורע נקרא המקום קברות התאווה.

בני ישראל ממשיכים במסעם וחונים במקום ושמו חצרות, אף הוא במדבר פארן.

חטא לשון הרע ועונשו (יב, א-טז)

מרים יודעת כי אחיה משה צדיק ומורם מעם. אך היא יודעת גם שבקדושתו פרש מאשתו ציפורה. הדבר אינו מוצא חן בעיניה, והיא מלינה על משה בפני אחיהם אהרון. הרי גם אנחנו קדושים, אומרת מרים לאהרון, ומדוע היה צריך משה לפרוש מאשתו?

על רקע דברים אלו מעידה התורה על משה במילים שאין להם אח-ורע במקרא: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"!!!

תגובת הקב"ה לא מאחרת לבוא: ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' פונה אל מרים ואהרון ומשבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עמו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!

ה' כועס עליהם, והשכינה מסתלקת בהעלות הענן מעל המשכן. התוצאה במיידית מחרון אף ה': מרים מגלה שלקתה בצרעת, עונש ללשון הרע.

אהרון פונה אל משה ומבקש שיתפלל בעבור אחותם. משה נושא תפילה באומרו: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה לתפילתו-בקשתו במין קל וחומר: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?... תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם בכעסו של אב לביתו ראוי שתהיה בהסגר שבעה ימים, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בכעסו של הקב"ה.

העם ממתין במקום החניה עד תום ימי הסגרה של מרים, ואחר-כך ממשיך במסעו במדבר פארן.
 

Womanizer99

New member
"ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה"

נאמר בפרשתנו: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה" (ח' כ"ה).

המשנה בחולין בדף כ"ד ע"א אומרת: "כשר בכהנים פסול בלווים, כשר בלווים פסול בכהנים". והגמ' מבארת שבלווים יש דין שהשנים מעכבות כמו שכתוב מבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ואילו בכהנים אין דין כזה וכהן יכול לעבוד גם כשהוא זקן אם לא שהזקנה מביאה לו רעד בידיים או חולי. המומים פוסלים רק בכהנים ולא בלווים. אמנם הדין של ישוב מצבא העבודה נאמר רק במשכן שהיו צריכים הלוויים לנשוא את המשכן. אולם במשכן שילה ובבית עולמים שהיו מקומות קבועים ולא צריך את הלוויים לנשוא את המשכן, שוב לא נפסלו הלוויים בשנים.

שאל רב אחד את הרב מטשעבין זצוק"ל:
המשנה בכתובות (פ"ז,מ"ז) אומרת: "כנסה סתם ונמצאו בה מומין, תצא שלא בכתובה. כל המומין הפוסלים בכהנים, פוסלין בנשים".
הגמ' שם (ע"ה,ע"א) מביאה שלושה מומים שהוסיפו בנשים שאינם בכהנים. ומשמע שרק שלושה אלו נוספו על מומי הכהנים ואין עוד מום בנשים שלא נמצא בכהנים.

והנה ה"חתם סופר" בתשובות בחלק ו' מביא שאלה. אשה אחת נישאה לאיש והתברר לאיש לאחר החתונה שהנה כבר בת ארבעים ולא נישאה מקודם ובגמ' מתבאר שאשה כזו לא יכולה ללדת. האם יוצאת בלא כתובה ?
החת"ס מסיק שאכן יכול להוציאה בלא כתובה. הרי לנו שישנו עוד מום בנשים של שנים שאיננו בכהנים ששנים לא פוסלים בהם ומדוע לא הזכירה זאת הגמ' ?

וענה הגאון: הירושלמי בכתובות שואל: מדוע לא מונים את מום הזָקָן ? אשה שמצמחת זקן יוצאת בלא כתובה ואילו בכהן היפך הדברים ודאי שזקן לא פוסל. ועונה הירושלמי שלא תנא רק דברים שהוא כיעור בזה ובזה אבל מומים שהם כיעור רק בנשים לא תני כי זה דבר פשוט. רק מומים משותפים לכהנים ולנשים כמו ריח הפה וזיעה שמכוערים בשניהם, מחדשת הגמ' שבנשים זה פוסל ובכהנים זה לא פוסל. ומכאן תשובה לגבי השָנים. הרי הגמ' בתענית אומרת שבשליח ציבור עדיף לקחת אדם בא בשנים והתפילות כנגד תמידין תקנום ולכן השנים בכהן אין זה כלל מום ולהיפך הרי זה עדיף ולכן לא כתבה הגמרא את הפסול של שנים .
והעיר על כך האדמו"ר מטאלנא שליט"א לחזק את דברי הגאון מטשעבין דבילקוט שמעוני איתא כי הכהן הגדול מאחיו טוב לקחת כהן כזה שגדול מאחיו בחכמה עושר נוי ושָנים והרי לנו שמום שנים אינו משותף לכהנים ולנשים ולכן לא תני.
 

Womanizer99

New member
סיפור-"ועתה נפשינו יבשה בלתי אל המן עינינו"

פעם בא רב מגליציה נכד אדמו"ר מפורסם אל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, ובדבריו התלונן על אנשי עירו שהדור הצעיר מתרחק מן היהדות וכו'.
הסב הרבי את פניו ממנו ולא קרבו כלל.

התפלאו החסידים, וכי כך מתייחסים לרב מיוחס?

הסביר להם הרבי: דור המדבר היה הרי דור דיעה. חז"ל ביומא (ע"ה,ע"ב) אומרים כי המן היה לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, ומדוע בחלה נפשם בלחם קודש זה עד שאמרו "נפשינו קצה בלחם הקלוקל"?
אלא שבפרשתינו כתוב "והמן כזרע גד הוא", ואמרו חז"ל מאי גד? שהיה מגיד עוונותיהם של ישראל, ומי שמגיד עוונותיהם של ישראל אף אם יהי לחם מן השמים או מיוחס בנם של קדושים, הנפש היפה תקוץ בו...
 

Womanizer99

New member
"האנכי הריתי את העם"-חובה לדאוג לבנים

"האנכי הריתי את העם הזה". (י"א,י"ב).

בנו של חסיד אחד בא לצדיק מגור בעל ה"שפת אמת" והתלונן שאביו אינו עוזר לו בפרנסתו. כשבא האב, שאלו הרבי מדוע אינו מסייע לבנו ?
ענה האב כי אין לו די.
אמר לו הרבי, כתוב: "מאין לי בשר וגו' האנכי הריתי " וגו'. והדבר קשה: אם משה אומר שאין לו בשר, מאי נפקא מינא אם "אנכי הריתי" או לא, הרי סוף סוף אין לו מה לתת?

אלא שמוכח מכאן, שאם "אנכי הריתי" ו"אנכי ילדתיהו", אין טענת "אין לי" מספקת, וצריך לטרוח ולמצוא תחבולות ועצות לפרנסת הבן.
 

Womanizer99

New member
"ויעש כן אהרן"-רש"י: שבחו של אהרן שלא שינה

"ויעש כן אהרון" - אומר רש"י: להגיד שבחו של אהרון שלא שינה.

איזה שבח זה שהוא לא שינה ממה שה' אמר לו ?

בבריאת העולם ביום הראשון נאמר "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור". לא נאמר "ויהי כן" כמו שנאמר בכל המאמרים האחרים.
ויש בחז"ל, שהאור של שבעת ימי בראשית יש אומרים שגנזו בתורה ויש אומרים שגנזו במנורה.
אם כך, כשנאמר אצל אהרן ויעש כן, זה במקום ה"ויהי כן" של היום הראשון, ואהרון זכה לגלות במנורה את אור שבעת הימים.
 

Womanizer99

New member
"וביום הקים את המשכן"

"וביום הקים את המשכן" (ט',ט"ו).

הגמרא דורשת מפסוק זה שמצות בניית ביהמ"ק היא דוקא ביום ולא בלילה. (שבועות,ט"ו,ע"ב).

והנה הגמרא במסכת בבא בתרא בדף ג: אומרת שהורדוס היה דינו כעבד כנעני, הוא הרג את חכמי ישראל שדרשו: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים,י"ז,ט"ו), והשאיר רק את בבא בן בוטא.
שאל הורדוס את בבא בן בוטא: מה תקנתי?, כלומר, איך אעשה תשובה על חטאי?
וענה לו: שכיבה אורו של עולם, ולכן יעסוק באורו של עולם, דהיינו שיבנה את ביהמ"ק.

שואלת הגמ': איך היה מותר לבבא בן בוטא להשיא עצה להורדוס, והרי דניאל נענש שהשיא עצה לנבוכדנצר שיתן צדקה והיתה זו עבירה? ועונה הגמ' דשאני עבד כנעני שחייב במצוות.
רבינו גרשום מוסיף: שאני עבד משום דהוי שייך במצוות עשה שאין הזמן גרמא.

משתמע מדבריו, שהורדוס בתור עבד היה חייב במצות העשה הזו של בנין ביהמ"ק.

היד רמ"ה אומר זאת בפירוש שזאת כוונת הגמ'.
האחרונים מביאים זאת כמקורו של הרמב"ם לדין של בניית ביהמ"ק, שכתב שגם נשים חייבות בו כמשכן שהביאו הנשים את נדבתן.

ונשאלת השאלה: הדין הוא שאין בונים את בית המקדש בלילה, שנאמר: "ביום הקים את המשכן". וא"כ לכאורה היתה צריכה להיות בנין ביהמ"ק מצות עשה שהזמן גרמא, ולפי זה, היו צריכים נשים ועבדים להיות פטורים כמו בכל שאר מצוות העשה שהזמן גרמן?
וקשה על הרמב"ם, רבינו גרשום והיד רמ"ה.

ושמעתי מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א שתירץ על פי חידושו של ה"שפת אמת" במסכתא מגילה (כ',ע"א): "אין קורין את המגילה ולא מלין וכו' עד שתנץ החמה". תוס' שואלים: אשה פטורה מלמול את בנה, ולומדים זאת ממה שנאמר: "אשר ציוה אותו אלוקים", ודרשינן "אותו" ולא אותה.
ומדוע לנו פסוק מיוחד לפטור את האשה, והלא מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא כי נוהגת רק ביום ולא בלילה?
השפ"א מחדש: מילה איננה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא. ואף שהחיוב למול הוא דוקא ביום, עדיין יש חיוב להיות מהול כל היום וכל הלילה, ולכן מצוה מתמשכת שרק עשייתה תלוי בזמן, אבל המשך קיומה אינו תלוי בזמן, הרי היא מצוה שאין הזמן גרמא.
ולפי יסוד זה, ניתן לומר גם בענין מצות בניית ביהמ"ק.
שתכלית הבניה הוא כדי שיהיה מקום לעבודת המקום, וצריך לתחזקו ולקיימו ולקיים בו מצוות הקרבה והקטרה גם ביום וגם בלילה, ולכן נחשבת למצות עשה שאין הזמן גרמא.
 

Womanizer99

New member
אל תרבה שיחה עם האשה

"עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם".

מסופר שכאשר ביקר הרה"ק רבי שמואל מקמינקא אצל ה"ישועות יעקב" בלעמבערג, הגיעה אשה לשאול את הרב שאלה.
אמר לה ה"ישועות יעקב": המתיני בתי עד שאלך לחדרי לעיין בספרים, ומיד אשוב ואענך דבר.
וכך אמנם עשה ונתן לאשה את הפסק.

פנה אליו הר"ש מקאמינקא ושאל: מדוע היה צריך מר להרבות כל כך בשיחה עם האשה ולומר לה המתיני בתי וכו', היה יכול לפנות לספרים ולשוב עם התשובה מבלי לומר לה כל זאת?

שאל ה"ישועות יעקב" בחזרה: ומנין לכם שמה שאמרתי נחשב כלל לאריכות בשיחה?

השיב הר"ש מקמינקא: הנה אנו רואים בפרשת בהעלותך כאשר פנו אל משה אותם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא היו יכולים לעשות את הפסח בטענת "למה נגרע", ומשה אמר להם: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", ואילו בפרשת מטות כאשר באו אל משה בנות צלופחד בטענתם על נחלתן, לא אמר משה כן, אלא מיד "ויגש משה את משפטן לפני ה'", והרי לנו שעם הנשים לא דיבר משה מפני ה"אל תרבה".
 

Womanizer99

New member
"ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"-כבוד חכמים

"ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (י"ב,ח').

קבוצת חסידי לובלין מהעיר סטרי, העיזו פנים ברבם הגאון בעל "קצות החושן".
הטיל עליהם הגאון שמתא כדין.
נסעו החסידים לרבם עד יעבור זעם בעירם, אך להפתעתם לא קיבלם ה"חוזה" מלובלין עד לתאריך המדוייק שבו פקעה השמתא מעליהם.
משנכנסו הסביר להם ה"חוזה": רש"י על פסוקינו אומר: "בעבדי אע"פ שאינו משה ומשה אע"פ שאינו עבדי".
מילא עבדי אף שאינו משה, מובן, אבל משה שאינו עבדי מה הכוונה?
אלא, כשם שריב"ז אמר על חנינא בן דוסא שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר, ישנם גדולי ישראל שהם בבחינת עבד כי עוסקים בעבודה ובתפילה, וישנם בבחינת שר לומדים תורה ומלמדים, וזוהי כוונת רש"י: משה, שאינו עבדי, היינו גדול שהוא בבחינת שר התורה, ואינו עוסק בעבודה ורק בתורה, גם ממנו יש לירא, ומדוע אתם לא יראתם מרבכם שהינו שר התורה?!
 

Womanizer99

New member
"תכלם שבעת ימים"

וברש"י: ק"ו לשכינה י"ד יום אלא שדיו לבא מן הדין להיות כנידון.

ה"אור זרוע" בהלכות אבילות בסימן תכ"ח מביא את הדין, שאם אחד מז' קרובים של אדם ממיר את דתו רח"ל, צריכים לשבת עליו שבעה. והוסיף, דרבינו גרשום מאור הגולה ישב י"ד ימים על בנו שהמיר דתו. וכתב, דמן הסתם ישב י"ד ימים במקום שבעה ימים, כי אם יושבים שבעה על מת, ק"ו למי שהמיר דתו ונפטר מאת השי"ת, שצריכים לשבת עליו כפול.

האדמו"ר הקדוש הרא"ם מגור מביא במכתבי תורה את ה"אור זרוע" הזה, ומקשה עליו מרש"י שבפרשתינו הידוע והמפורסם דאין אומרים ק"ו לשכינה י"ד יום בגלל דין של "דיו", ומדוע נהג רבינו גרשום י"ד יום?

והשיב שם בשם גיסו הרב מבנדין זי"ע, שביאר כי אמנם על פי האמת, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אך איך יכול ילוד אשה לנהוג כן בפועל כלפי הקב"ה? הקב"ה כשבא להעניש את מרים, היה יכול למחול על כבודו ולומר "דיו", אבל אנו לא יכולים לוותר על כבודו של השי"ת ולומר "דיו".
ומסיים הא"א בלשונו הזהב: "אבל הקב"ה שיכול לומר די, יאמר למידת הדין די".

והראה לי האדמו"ר מטאלנא שליט"א דבר נפלא: המרדכי במו"ק גם מביא דין זה שצריך לישב שבעה על המרת דת, ומביא שכך היה המעשה ברבינו גרשום, ובתוך סוגריים ישנה גירסא שישב י"ד יום על בנו ואמו, והיינו שגם אשתו רח"ל המירה דת יחד עם בנו, וא"כ ישב י"ד בגלל המקרה הכפול, על בנו ועל אשתו. ואזלא לקושית הא"א.
 

Womanizer99

New member
כל אדם חייב להדליק נשמת חבירו, והכהן קובע איך

פרשתנו נפתחת בציווי ה' אל אהרון הכהן להדליק את המנורה בבית-המקדש. מנורת זהב זו מופיעה בהפטרה כמשל לעם-ישראל. נרותיה של המנורה מסמלים את הנשמה - "נר ה' נשמת אדם" - שבקרב כל יהודי. את ה'נרות' הללו צריכים להדליק - "בהעלותך את הנרות" - לעורר את הנשמה שבכל יהודי ולקרבו לאור התורה.

על-פי משמעות רוחנית-סמלית זו, יכולים אנו לפרש גם את פרטי הדינים של הדלקת המנורה. ניטול לדוגמה שתי הלכות.
האחת - "הדלקה כשרה בזר". לאמור: גם מי שאינו כהן רשאי להדליק את מנורת המקדש.
ההלכה השנייה - הטבת הנרות והכנתם לקראת ההדלקה, חייבת להיעשות רק על-ידי כהן ולא על ידי זר.

כל אחד חייב

ההלכה שההדלקה כשרה בזר רומזת, כי הפעילות ב'הדלקת' אור נשמתו של יהודי שני, אינה מוטלת על יחידי סגולה. זו זכותו וחובתו של כל יהודי לקרב את אחיו לאביהם שבשמים.
המשנה אומרת לכל יהודי: "הוי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מכאן, שכל יהודי יכול וצריך להשתדל לקרב את חברו, בדרכי נועם ובאהבה, לתורה ולמצוות.

עם זאת אומרת התורה, ש"ההטבה", הכנת השמן והפתילה (לפני ההדלקה), יכולה להיעשות רק על ידי כהן.
משמעות הדבר היא, שאמנם כל אחד יכול לבצע את המלאכה של קירוב הזולת, אבל קביעת האמצעים - על כך לא יכול כל אחד להחליט, אלא רק הכהן.

לא דרכים אישיות

עלול יהודי לחשוב, שהואיל והוא מצווה לקרב יהודים לתורה ולמצוות, יכול הוא להחליט בעצמו כיצד יעשה זאת. הוא יבחר לו דרכים משלו כדי לקרב אחרים ליהדות; 'יפרש' חלקים בתורה על-פי צורכי ה'קירוב'; ייתן לזולת דרך אישית בקיום המצוות.

באה התורה ומזהירה: אסור לך להכין בעצמך את החומר להדלקה. אתה עצמך עלול לנקוט דרכים שירחיקו יהודי במקום לקרבו. היחיד שמסוגל להתוות דרך נכונה ואמיתית להארת נשמות העם היהודי, הוא הכוהן. הוא יתווה את הדרך, ואז תוכל בעצמך 'להדליק' את נשמת רעך.

כהן כצדיק

הכהן מתאפיין בכך, שאין לו נחלה משלו בארץ, אלא "ה' הוא נחלתו". הרמב"ם מתאר את הכהן כאיש "אשר נדבה רוחו... להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו". זהו הצדיק, שמובדל לחלוטין מארציות ומחומריות העולם, וכל מהותו היא הדבקות המוחלטת בה' ובעבודתו.

איש אלוקים כזה - הוא לבדו מסוגל להכין את נר הנשמה. אחרי שהוא נותן את הדרך ואת הכללים - יכול כל יהודי לצעוד בנתיב סלול זה, ולהפיץ את מעיינות התורה והמצוות.
 

Womanizer99

New member
"בהעלותך" ולא "בהדלקתך"

וידבר ה' אל משה לאמר בהעלותך את הנרות וכו' (ח.א).

מסביר רש"י: מדוע כתוב "בהעלותך" ולא "בהדלקתך" – אלא מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות. וכבר מפורסמת קושייתו של הגה"ק בעל המלא העומר זי"ע – לשם מה היה צריך מעלה, הרי גובה המנורה היה י"ח טפחים שהם שלוש אמות, וכל אדם יכול להגיע לגובה זה כדי להדליק, ומדוע היה צריך מעלה?
ומתרץ: לפי מה שכתוב במשנה במידות (ז.ב) שאסור לכהן גדול להגביה ידו מעל הציץ מפני קדושת השם שכתוב עליו. וכאן הכתוב מדבר באהרן הכהן, שהיה כהן גדול, לכן היה צריך מעלה כדי שלא ירים ראשו מעל הציץ...

אך הרה"ק מבוהוש זי"ע נתן הסבר עמוק יותר, על פי דרשת חז"ל (מועד קטן יז.) "אם הרב דומה למלאך ה' צ-באות", תורה יבקשו מפיו". ולכאורה קשה, שהרי להאדם ישנו מעלה על המלאכים, שהוא בבחינת "הולך" – עולה ומתעלה מדרגה לדרגה, ואילו המלאכים אינם מתקדמים אלא נשארים בבחינת "עומד" – באותו דרגה כל הזמן. והאיך יכול להיות הרב שהוא "הולך" להיות דומה למלאך שהוא "עומד"?
אלא מסביר הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע – שרב כזה שהוא באמת "הולך" ממדריגה למדריגה, ואף על פי כן לפעמים הוא עוצר ונהיה בבחינת "עומד", דהיינו, שיורד ממדרגתו אל העם כדי להעלות ולקדם את הנפשות שזקוקות לחיזוק וקירוב – זהו הרב הדומה למלאך ה' שגם כן נקרא עומד, ורק מרב כזה תורה יבקשו מפיו, שמצדיק כזה אפשר לקבל השפעות...
והנה, ידוע מה שמובא בהרבה מהספרים הק' שבפסוק זה מרומז עבודתו הנוספת של אהרון הכהן שהיה מיטיב את הנרות, דהיינו, נשמות ישראל הנרמזים בתיבת "נר" כמאמר הכתוב "נר ה' נשמת אדם" – שהיה צריך להעלותם ולתקנם ולהאיר את נשמותיהם לתורה וליר"ש. וזה מה שמרמז לנו רש"י – "שמעלה היתה לפני המנורה" – שלאהרון הכהן היה 'מעלה' מיוחדת, שעליה הכהן 'עומד' ומיטיב את הנרות" – דאהרון הכהן שהיה מקרב את הבריות היה בבחינת "עומד", שירד והשפיל את עצמו ממדרגתו הקדושה,
ועמד כדי שיוכל להטיב את הנרות – להרים ולקרב את נשמות ישראל לאביהם שבשמים...
 

Womanizer99

New member
"שידעו כולם שבעב הענן נגליתי עליכם"...

וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על מהשכן כמראה אש עד בקר: כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה: ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל. ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל (בהעלותך ט, טו-יז)

מודיענו הכתוב כיצד היה סדר בני ישראל במדבר, בחנייתן ובמסעם, שלא היו לפי רצונם, אלא על פי ה’. שביום הקמת המשכן והעמדתו במקומו, שזה היה בראש חדש ניסן, ירד עמוד הענן מן השמים והקיף את המשכן. זה היה ביום, שמיד שהאיר היום כסהו עמוד הענן. אבל בלילה ירד עמוד האש על המשכן. וכן היה תמיד ביום כסהו הענן ובלילה אש. ומראה את חביבותו של הקב"ה לבני ישראל שנאמר בנים אתם לה’ אלוקיכם (לכן) לא תתגודדו (תעשו אגודות אגודות).

משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו ידיד. שלח המלך ואמר לידידו זה שיתכונן לביקורו, שהוא עומד לבקרו. וידיד זה לא האמין שהמלך עומד לבקר בביתו. אמר: מי אני שיבא המלך לבקרני בביתי. שלח והודיעו בשניה. אמר הידיד: אפילו אם יבא המלך לבקרני, בודאי יבא בלילה באין רואים. או שיבא מחופש שלא יכירו בו שהוא המלך. כשנודע למלך מה אומר אותו ידיד. שלח ואמר לו: חייך, אבקרך ביום שיראוני כל הבריות, וארכב על סוס שרכבתי עליו ביום הכתרתי. ואלבש בגדי מלכת שלבשתי ביום הכתרתי, כדי שכל הבריות יראו החבה שאני מחבב אותך. כך כשנגלה הקב"ה בהר סיני לישראל נגלה בענן, כמו שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן. וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע המליכו הקב"ה עליהם. לימים אמר להם: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והיו ישראל תמהים ואומרים: כיצד אפשר הדבר שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכינו. אמר להם הקב"ה: חייכם שאני בא ודר אתכם בפרהסיא, שידעו כולם שבעב הענן נגליתי עליכם בהר סיני, אני נגלה לכם היום. וידעו כל האומות עד כמה גדולה חבתכם בעיני, וזהו שאומר כאן הכתוב: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל מועד, שאז שרתה שם שכינה. וענן זה היה סימן לישראל מתי יחנו ומתי יסעו. שאם היה הענן במקומו היה סימן שהם חונים במקומם. וכשנסתלק הענן היה סימן למסע. (מעם לועז)
 
למעלה