thunder bear
New member
שבוע קשה...
מנסה להעלות על הכתב את שעבר השבוע ולא מצליח הלב לא מעכל את גודל האסון והחורבן, לא מצליח לעכל את כאב המשפחות זעקת המפונים ואטימות הממסד. העין רואה והלב מסרב להאמין, רואה אנשים מוצאים בכח מבית שבנו להם במשך 20- שנה, בוכים, שואלים על מה ואין איש אשר ידע להצדיק. רואה משפחות יוצאות כמו בימים הכי רעים שהיו לעמינו, נגררות החוצה מבתיהן, משפחות עם ילדים פצועי מלחמה. משפחות שנאחזו בקרקע הבוגדנית הזו למרות מטח הפיגועים והקסאמים ולא הרפו. אך באיבחת החלטה תמוהה של ראש ממשלה מושחת, מוציאים אותם אל הלא נודע. רואה חיילים בוכים והלב רותח, מרחם על שני הצדדים שצריכים לסבול. מתקשר לשי - עכשיו הוא מפנה שם מה שלומו? איך הוא מרגיש? והוא נשמע לי כל כך שבור. כל כך כואב. ואני עוד העזתי לכעוס בעבר על האיש היקר הזה שאין לו לב... מנסה להתנתק מהמראות לנהל שיחה במסנג'ר, אבל הקולות שבוקעים מהטלווזיה לא מרפים לא נותנים מנוח, והלב נשבר שוב ושוב, את אחי הקטן עוקרים מבית הכנסת בנווה דקלים, בתוך היכלו של אלוהים מתרחש גירוש של יהודים בידי אחיהם. וברקע קולותיהם הארסיים של הקריינים, צובעים את האחווה המדהימה הרגישות והחמלה שאנו רואים על המסך, בשחור. אני רואה חיילים מחבקים ומפנים, רואה צעקות ואז בקשת סליחה, רואה חיבוק של לפני ועוד אחד של אחרי כאומר "מצטער אם פגעתי..אני עדיין אחיך". ולמרות כל הכאב ולמרות הזעזוע הנורא יודע, זוהי שעתה היפה של מדינת ישראל, שעמדה בפני רגע משבר ענקי בחייה ועברה אותו בכאב אך כמנצחת. למרות כל המחלוקות ולמרות הניכור, אני ראיתי השבוע עם אחד כואב, עם אחד שעומד יחד ושותת דם. ראיתי אהבה וחמלה גדולים. שבוע כואב עבר עלי, שבוע של אורות וחושך שמתחלפים בו בערבוביה. שבוע של כאב ואומץ שבוע של קריעה ותקווה, שבוע של לידה. אני רואה שבטווח המאוד ארוך יצא רק טוב לעם שלנו מהמהלך הזה, למרות שהוא חידד את שולי הפצע והקרע הישראלי הוא התחיל בתהליך של חיטוי לקראת החלמה. עצוב לי על אחי שנגזרה עליהם הגזירה להיות שליחי ציבור למשימה כה נוראה כואב לי על כל ילד שישא את רגעי הדפיקה בדלת חרוטים לנצח אל תוך ליבו. עצוב לי על החברים שלי חיילים, שבחרו ללהסכים ולבצע משימה כה נוראה ויישאו את צלקותיה לכל החיים, את עיני הילדים הדומעות עיני הנשים והתנוקות שמתבוננים בהם בפחד. בלילות הם ימשיכו לשמוע את הבכי והכאב לחלום את האנשים הנפלאים האלו שנעקרו בכח ממקום חייהם. קשה להיות טוב, אבל הכי קשה זה להיות בתפקיד הרע. קינה למקום ששקק חיים ועכשיו הוא איננו קינה לאל השותק, היודע דרכיו אך מאפיל בינתנו קינה על העץ שנגדע, על חיים ושמחת תינוקות. קינה על נפש אחי הירוק, שנפגעה לבלי שוב. קינה על תינוק שנקרע מביתו קינה על הבית קינה על אומה עדיין כואב לי ואולי כתבתי יותר מדי שתהיה שבת של שלום
מנסה להעלות על הכתב את שעבר השבוע ולא מצליח הלב לא מעכל את גודל האסון והחורבן, לא מצליח לעכל את כאב המשפחות זעקת המפונים ואטימות הממסד. העין רואה והלב מסרב להאמין, רואה אנשים מוצאים בכח מבית שבנו להם במשך 20- שנה, בוכים, שואלים על מה ואין איש אשר ידע להצדיק. רואה משפחות יוצאות כמו בימים הכי רעים שהיו לעמינו, נגררות החוצה מבתיהן, משפחות עם ילדים פצועי מלחמה. משפחות שנאחזו בקרקע הבוגדנית הזו למרות מטח הפיגועים והקסאמים ולא הרפו. אך באיבחת החלטה תמוהה של ראש ממשלה מושחת, מוציאים אותם אל הלא נודע. רואה חיילים בוכים והלב רותח, מרחם על שני הצדדים שצריכים לסבול. מתקשר לשי - עכשיו הוא מפנה שם מה שלומו? איך הוא מרגיש? והוא נשמע לי כל כך שבור. כל כך כואב. ואני עוד העזתי לכעוס בעבר על האיש היקר הזה שאין לו לב... מנסה להתנתק מהמראות לנהל שיחה במסנג'ר, אבל הקולות שבוקעים מהטלווזיה לא מרפים לא נותנים מנוח, והלב נשבר שוב ושוב, את אחי הקטן עוקרים מבית הכנסת בנווה דקלים, בתוך היכלו של אלוהים מתרחש גירוש של יהודים בידי אחיהם. וברקע קולותיהם הארסיים של הקריינים, צובעים את האחווה המדהימה הרגישות והחמלה שאנו רואים על המסך, בשחור. אני רואה חיילים מחבקים ומפנים, רואה צעקות ואז בקשת סליחה, רואה חיבוק של לפני ועוד אחד של אחרי כאומר "מצטער אם פגעתי..אני עדיין אחיך". ולמרות כל הכאב ולמרות הזעזוע הנורא יודע, זוהי שעתה היפה של מדינת ישראל, שעמדה בפני רגע משבר ענקי בחייה ועברה אותו בכאב אך כמנצחת. למרות כל המחלוקות ולמרות הניכור, אני ראיתי השבוע עם אחד כואב, עם אחד שעומד יחד ושותת דם. ראיתי אהבה וחמלה גדולים. שבוע כואב עבר עלי, שבוע של אורות וחושך שמתחלפים בו בערבוביה. שבוע של כאב ואומץ שבוע של קריעה ותקווה, שבוע של לידה. אני רואה שבטווח המאוד ארוך יצא רק טוב לעם שלנו מהמהלך הזה, למרות שהוא חידד את שולי הפצע והקרע הישראלי הוא התחיל בתהליך של חיטוי לקראת החלמה. עצוב לי על אחי שנגזרה עליהם הגזירה להיות שליחי ציבור למשימה כה נוראה כואב לי על כל ילד שישא את רגעי הדפיקה בדלת חרוטים לנצח אל תוך ליבו. עצוב לי על החברים שלי חיילים, שבחרו ללהסכים ולבצע משימה כה נוראה ויישאו את צלקותיה לכל החיים, את עיני הילדים הדומעות עיני הנשים והתנוקות שמתבוננים בהם בפחד. בלילות הם ימשיכו לשמוע את הבכי והכאב לחלום את האנשים הנפלאים האלו שנעקרו בכח ממקום חייהם. קשה להיות טוב, אבל הכי קשה זה להיות בתפקיד הרע. קינה למקום ששקק חיים ועכשיו הוא איננו קינה לאל השותק, היודע דרכיו אך מאפיל בינתנו קינה על העץ שנגדע, על חיים ושמחת תינוקות. קינה על נפש אחי הירוק, שנפגעה לבלי שוב. קינה על תינוק שנקרע מביתו קינה על הבית קינה על אומה עדיין כואב לי ואולי כתבתי יותר מדי שתהיה שבת של שלום