odeia,נהוג להניח כי שינוי משמעותי
בהתנהגותו של ילד בוודאי בגיל בתך,שינוי פתאומי,מופיע בגלל משהוא שקרה לו,ויש בכך משום איתות שהוא במצוקה. אלא שלא כל שינוי בהתנהגות יש לו משקל סגולי כזה, כי לעיתים,ילדים, שוב גם בגילה של בתך,כאשר הם מגלים דרך מקרה,דרך צורת התנהגות מסויימת הף אם עשויים להפיק רווח משני כלשהוא אותם ילדים בהכללה גורפת,מנצלים את המומנטום לטובתם. העיסוק במוות,אופייני יותר לגילאי 5 לערך,בעקר מתוך רצון להבין את המשמעות שלו, אבל גם בעקבות מוות של קרוב משפחה,או במעגל קירבה אחר לילד (למשל הורה של ילד בכתה).האיום לכאורה של בתך הגדולה,משום שהוא מתחבר תמיד למצבי תסכול שלה,כפי שאת מתארת ,היא אומרת את זה כאשר כועסים עליה או שהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה, או אפילו כשאת לוחצת עליה להזדרז בבוקר, מהווה להבנתי ניצול מניפולטיבי של העובדה שבכל פעם שהיא אומרת את זה, את נכנסת ללחץ,חושפת כלפיה את דאגותייך בעיקר בהתנהגות הלא מילולית שלה ויתכן, למרות שלא אמרת, כי את גם נכנעת ומוותרת לה.על פניו נראה שבתך מצאה את התחמושת המתאימה בכדי להפעילה בכל פעם שהיא אינה רוצה לעשות מה שמתבקש ממנה, או כאשר היא רוצה לקבל משהוא שאתם ההורים לא רוצים לתת לה.אם תבדקי, כמעט בטוח שהיא לא מדברת על התאבדות בכלל בבית הספר, אלא רק בבית. ויותר מזה,אם היא למשל במצב דכאוני, וכוונותיה רציניות, היה מתחייב שינוי מאד משמעותי נוסף בהתנהגותה. כמו, הסתגרות, התקפי בכי לא מוסברים, ביטויי דיכאון ועוד. אלה כלל לא מופיעים,לפחות לא בדיווח שלך. ולכן הערכתי היא שהיא פשוט מפעילה עלייך מניפולציה. אגב, היא לא היחידה,ילדים רבים בילאים הללו משתמשים בנשק הזה. בשונה ממתבגרים אצלם ההתייחסות לאיומים כאלה היא הרבה יותר ענינית ומשמעותית. אם אכן זה המצב,ואני אומר את זה בזהירות ,כי איני מכיר כלל את הילדה,בכדי שהיא תפסיק להשתמש בתחמושת הזו,חשוב שהיא תדע ותרגיש שבדיבורים כאלה היא לא תשיג, לא תרוויח מאומה.ומוטב שתחדל מהם. ולכך תגיעי ע"יכ שלא תתיחסי לדיבורים הללו,אל תראי סמני בהלה, תוותרי לה במאומה כשהיא אומרת את זה ותתני לה להרגיש, שהמילים הללו, לא יכולות להשיג מאומה. מצד שני,מאד חשוב שתמצאי עבורה כמה שעות איכות בשבוע, בהן תהיי רק איתה, צמאי איתה לקניות, או לבילוי קצר.את ובעלך,וכל זה בכדי להעביר לה את התחושה שהיא מקבלת תשומת לב, חום ואהבה..שאולי מעט נגזלו ממנה לטובת אחותה הקטנה. את יכולה כמובן לפנות לבקשת ייעוץ לשירות הפסיכולוגי החינוכי שבמקום מגורייך.ואולי גם שפסיכולוגית ביה"ס תבדוק את העניין לגופו.אבל זה בנוסף למה שהמלצתי לך, ולא במקום. כדאי לך לקרוא את ספרה של שרה סמילנסקי "תפיסת המוות בעיני ילדים קטנים" מגיל שש ומעלה (יש ספר נוסף עד גיל 6). זה יעזור לך להבין כיצד ילדים בגילה של בתך אכן תופסים מהו מוות, מתייחסים אליו ומבינים אותו.
