זוית אישית
דווקא כאן הייתי מעדיפה להופיע לא באדום. אבל לא תלוי בי. יש לי שני ילדים שאין שום קשר ביניהם לADHD. אבל אצלי - כילדה - ההיפריות היתה בשמיים. אמא שלי היתה משתגעת. הייתי גם חוצפנית איומה וגם לוקחת סיכונים. המזל שהייתי מחוננת ותלמידה טובה ולקויות הלמידה לא היו נוראות, אז יכולתי להסתדר. עד היום הלחץ מול בלגן בבית מכניס אותי לחוסר אונים, וכשאני מתחילה עם כלים אני תוך שניה עוברת לחדר אחר, ממשיכה בקורי העכביש ובקיצור מאבדת את הידיים והרגליים. הפטפטנות - נתקלתם בה כבר, לא?, וחישובים כספיים מינימליים זה אסון. כסף זה לא התחום שלי. אבל למדתי להרוויח מהאסוציאטיביות שלי בטירוף, וליהנות מזה שאני מוכשרת בכל כך הרבה דברים, רק שכששואלים מה תחום העיסוק שלי אני מוותרת בלהגיד את רוב הדברים כי זה נשמע שחצני, כי אני עושה כל כך הרבה דברים. וסדר היום שלי כל כך מגוון, וכל כך מעניין לי שזה טירוף. עד לפני 10 שנים רק רציתי להגיע לפנסיה, כי מתתי משעמום,עד שהבנתי שמותר לי להיות גם מרצה וגם מדריכה וגם מטפלת וגם מנחת הורים וגם מטפלת בגישות שונות, וגם לעבוד עם מורות וגם עם מטפלים, ובגישות שונות ובקיצור, אחת לשבוע עד שבועיים סדר היום שלי חוזר על עצמו, ואני מאושרת, ורק הילדים שלי אומרים לפעמים - אמא תרגעי. ואגב, למדתי גם לא להתפרץ, אני לא כועסת. אני משתמשת במנטרות עם עצמי ומצליחה להיות רגועה מאד, גם בזכות חלקים טיפוליים אבל גם חלקים רוחניים שמאד עזרו לי להירגע. המון קבלה עצמית. זהו, סתם, רציתי גם לנאום על עצמי, ולספר איך למדתי לקבל בהנאה את הקופצנות המטורפת שלי. לכן יש לי גם כל כך הרבה חיבה לפורום שלכם.