שוב, תודה לכולם.
כשאיליץ' היה גור, ועדיין לא היו לו את כל החיסונים, הייתי יורדת איתו בלי רצועה מתחת לבניין שלנו כדי שיעשה פיפי/קקי. הוא היה כל כך קטן, שהיה לו קשה לעלות ולרדת את המדרגות. הייתי לוקחת אותו על הידיים. ברגע שגדל, מעולם לא הלך בלי רצועה. תמיד הורחק מילדים וכלבים, אלא אם דובר בשכנים שהכירו אותו ואותנו (אחד מהם, ילד בן שש, התלונן בפני שזה לא בסדר שאיליץ' כבר לא שמח לראות אותו כמו פעם). בלילה, אני משחררת אותו בגינה הציבורית יחד עם עוד כלבים, איתם הוא משחק. גם איליץ', וגם החתול שלי, הגיעו אליי, בהפרש של שנה, בתקופה של דיכאון. החתול הגיע ראשון, אחרי ניתוח שעברתי ואיליץ' הגיע אליי לאחר מות אימי. אני אומרת "הגיעו אליי" מכיוון שהם העניקו לי כל אחד את המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי, הזכות שלי להיות חלק מחייהם. כל אחד מהם החזיר לי את החיוך לפנים, הוציא אותי מדיכאון של חודשים. ומכאן באה הרגשת ההתגוננות הכבדה שאני חשה על ילדיי ההולכים על ארבע (הולכים על שתיים עדיין אין לי). אם מישהו או מישהי, מאיים עליהם באיזושהי צורה או דרך, ההתגוננות שלי עליהם גדולה בכמה וכמה מונים. הרגעים האלו, ההרגשה של חיה שתקריב את חייה עבור ילדיה גוברת בתוכי ומציפה אותי כמו אש. אני יודעת שרובכם כאן מבינים את ההרגשה שלי, ואני מעריכה מאוד אתכם על זה ומודה לכם על היותכם אוזן קשבת. שירן