Girl Interrupted14
New member
שאלה
האם פסיכולוג מוסמך לתת פטור לתלמיד משיעורי ספורט בבית הספר? אני בת 14, מהמרכז, ומאז כיתה א' שיעורי ספורט בבית הספר הם עינוי בשבילי. שעתיים טהורות של השפלה בשבוע. בכל הרצינות. מאז ומתמיד הייתי לא טובה בספורט, הרבה פעמים לא באתי לבית הספר רק בגלל שהיה לי באותו יום שיעור ספורט, הרבה פעמים אני חוזרת הביתה אחרי שיעורים כאלה ומסתגרת בשירותים ובוכה. אני לא יודעת למה זה משפיע עליי ככה. אני פרפקציוניסטית מטבעי. ציונים שהם לא 100 לא מספקים אותי. אני מקבלת כאלה בכל זאת, אבל אני מאוכזבת מעצמי נורא. ורק בספורט אני ממוצעת מינוס. וזה כל כך קשה לי. אני קצת מלאה, אין מנוס מלומר את זה, ונדמה לי שיש לזה יד בדבר. לרוץ מול שכבה שלמה לפעמים כשיש עלייך 10 ק"ג מיותרים זה פשוט רע. זה מביך, זה מלחיץ, זהה גורם לי בחילה רק מלחשוב על זה. או להיכנס לחדר מוקף במראות כשאת מתבקשת לקום עם עוד 2 בנות ולרקוד איזה ריקוד טיפשי מול שתי כיתות, כשברור לך שכולם רק יסתכלו איך את מפספסת צעדים ונכשלת, כי מה יותר מצחיק מלראות פיל רוקד? הביטחון שלי שואף לאפס גם ככה. וההפרעת אכילה (שנדמה לי שכחתי לציין) מחמירה אחרי כל שעה כזו. כי אפילו שאני לא שומעת אותו, הצחוק של כולם ממלא לי את הראש, והדמעות את העיניים, והרעב את הבטן. ואני רוצה להיות כל כך רזה, שאפילו מהמבטים שלהם אני אתחמק. שלא יוכלו לראות אותי. שאני לא אוכל לרוץ, או לרקוד או לזוז, להיות אנורקסית, אנה. אנה שלי, שהיא תקווה ענקית. ואני יודעת, זה בלתי אפשרי להתקיים מ200 קלוריות ליום, זה לא הגיוני. אבל אני מצליחה. וזה טריגר ענקי בשבילי, השיעורי ספורט האלה. ענקי. וזה לא בריא לי. אין לי את הסיבולת הפיזית או הנפשית, אין לי. אז אני יכולה להיפטר מזה? כי ברור לי שאני לא אפסיק עד שאני אהיה אנורקסית אם לא. בחיי, שזה ברור לי. רק מספיק להסתכל על האובססיה הזו שלי עם ספירת קלוריות. כל דבר שאני מכניסה לפה, ואיסור אפילו לגעת באוכל משמין כי הקלוריות יכנסו לי דרך העור (זה מטומטם נורא, אני יודעת). ואם כן, אם אני אספר את זה לפסיכולוג, הוא יצטרך לספר להורים שלי? כי ההפרעת אכילה שלי לא מוצהרת. אסור שידעו. אני פשוט צריכה תשובה, זה משגע אותי.
האם פסיכולוג מוסמך לתת פטור לתלמיד משיעורי ספורט בבית הספר? אני בת 14, מהמרכז, ומאז כיתה א' שיעורי ספורט בבית הספר הם עינוי בשבילי. שעתיים טהורות של השפלה בשבוע. בכל הרצינות. מאז ומתמיד הייתי לא טובה בספורט, הרבה פעמים לא באתי לבית הספר רק בגלל שהיה לי באותו יום שיעור ספורט, הרבה פעמים אני חוזרת הביתה אחרי שיעורים כאלה ומסתגרת בשירותים ובוכה. אני לא יודעת למה זה משפיע עליי ככה. אני פרפקציוניסטית מטבעי. ציונים שהם לא 100 לא מספקים אותי. אני מקבלת כאלה בכל זאת, אבל אני מאוכזבת מעצמי נורא. ורק בספורט אני ממוצעת מינוס. וזה כל כך קשה לי. אני קצת מלאה, אין מנוס מלומר את זה, ונדמה לי שיש לזה יד בדבר. לרוץ מול שכבה שלמה לפעמים כשיש עלייך 10 ק"ג מיותרים זה פשוט רע. זה מביך, זה מלחיץ, זהה גורם לי בחילה רק מלחשוב על זה. או להיכנס לחדר מוקף במראות כשאת מתבקשת לקום עם עוד 2 בנות ולרקוד איזה ריקוד טיפשי מול שתי כיתות, כשברור לך שכולם רק יסתכלו איך את מפספסת צעדים ונכשלת, כי מה יותר מצחיק מלראות פיל רוקד? הביטחון שלי שואף לאפס גם ככה. וההפרעת אכילה (שנדמה לי שכחתי לציין) מחמירה אחרי כל שעה כזו. כי אפילו שאני לא שומעת אותו, הצחוק של כולם ממלא לי את הראש, והדמעות את העיניים, והרעב את הבטן. ואני רוצה להיות כל כך רזה, שאפילו מהמבטים שלהם אני אתחמק. שלא יוכלו לראות אותי. שאני לא אוכל לרוץ, או לרקוד או לזוז, להיות אנורקסית, אנה. אנה שלי, שהיא תקווה ענקית. ואני יודעת, זה בלתי אפשרי להתקיים מ200 קלוריות ליום, זה לא הגיוני. אבל אני מצליחה. וזה טריגר ענקי בשבילי, השיעורי ספורט האלה. ענקי. וזה לא בריא לי. אין לי את הסיבולת הפיזית או הנפשית, אין לי. אז אני יכולה להיפטר מזה? כי ברור לי שאני לא אפסיק עד שאני אהיה אנורקסית אם לא. בחיי, שזה ברור לי. רק מספיק להסתכל על האובססיה הזו שלי עם ספירת קלוריות. כל דבר שאני מכניסה לפה, ואיסור אפילו לגעת באוכל משמין כי הקלוריות יכנסו לי דרך העור (זה מטומטם נורא, אני יודעת). ואם כן, אם אני אספר את זה לפסיכולוג, הוא יצטרך לספר להורים שלי? כי ההפרעת אכילה שלי לא מוצהרת. אסור שידעו. אני פשוט צריכה תשובה, זה משגע אותי.