האם תרומותיהם של יהודי התפוצות לישראל על כל מוסדותיה מהוות מעין פיצוי עצמי בגין אי רצונם להשתקע בארץ?
האם אין זו סוג של דו פרצופיות, כשיד אחת מממנת פעילות ישראלית והיד השנייה ממשיכה לנהוג בניו ג'רזי?
אך אי אפשר להתכחש לכך שיש אנשים שקשה להם לעזוב את ביתם ופרנסתם ולבא לארץ מכל מיני סיבות (שחלקן גם מוצדקות בשל גיל מבוגר ודברים אחרים).
בשבילם צריך שיהיו מסודות קהילתיים חזקים מספיק בכדי שלא יתבוללו.
אבל יש לציין כל הזמן שהדבר הינו זמני ורק עד שיתאפשר להם לעלות לארץ.
