שאלה לנוסעים קבוע בתחבורה ציבורית
אני "נוסעת מתמידה" של רכבת ישראל. אני נהנית מיתרונות התחבורה הציבורית הזו (זול, מהיר, אפשר לקרוא ולא לנהוג). ומכירה בחסרונותיה (רועש, צפוף, לא תמיד יוצא בזמן, לא תמיד יש מקום ישיבה). כך בחרתי לנסוע ואני מתמודד לרוב יפה (פרט למקרים מטורפים של "עכבת ישראל" כמו שהיו אחרי תאונות הרכבת-משאית). למה אני מספרת לכם את זה? כי היום מישהו פשוט הדהים אותי. שוחחתי בנייד עם אמא - די בשקט ועל נושאים מאוד טריוויאליים (בעיקר איך נהניתי מהשיעור הראשון אתמול). והאדון כחכח בגרונו והודיע לי שאני מפריע לו לקרוא עיתון... עכשיו. הרכבת היא מקום רועש. אנשים משוחחים בנייד, זה עם זה, תינוקות בוכים, ילדים משחקים, ומי שמנסה להמנע מההרעשה ע"י שימוש בדיסקמן/MP "צשתף" לרוב את שכנו למושב במוסיקה הבוקעת מאוזניו. זה לא המכונית הפרטית שלך, שאתה יכול לסגור חלונות, להדליק מזגן ואולי רדיו, ולשמוע רק מה שאתה רוצה. ההרעשה הזו היא חלק מהמחיר של נסיעה בתחבורה ציבורית (והרכבת עוד שקטה יחסית לאוטובוס, שמוסיף למקהלה העליזה את טרטורי המנוע). לפעמים הרעש חביב: ילד שהחליט לספר לי על הפסטיגל, אישה שמציעה לי למלא איתה יחד תשבץ, המוסיקה של האיש שלידי מוצאת חן בעיני וכו'. ולעמים הוא לא נעים או מביך: חיילת שמסיימת בשיחת טלפונית יבבנית את הקשר עם החבר, ילד שצורח בטירוף, המוזיקה של השותף למושב חדגונית ומזעזעת. מעולם, בשנה ומשהו שאני ברכבת יומיום, לא עלה בדעתי להשתיק מישהו. פעם אחת עברתי מושב כי הרעש היה מוגזם לי. אני מבינה שהמקום הוא ציבורי ואין לי זכויות עליו. גם למדתי לקרוא לי ב"בועה" שלי כשהרעש פשוט לא מגיע אלי. מה אתם עושים כשרועש לכם? מה הייתם עונים לאיש שקטע את שיחתי למען יקרא את "הארץ"? אני די נדהמתי, אמרתי לאמא ש"יש כאן מישהו שאני מפריעה לו" הוספתי משהו לא נעים לגבי הקשר בין קריאת "הארץ" לבין הבקשה שלו (סטריאוטיפי ודבילי, אבל רתחתי מבפנים) והתאפקתי נואשות לא לדרוך על הנעל שלו בכוח עם העקב שלי כשקמתי לצאת. זה ההורמונים שלי מנפחים את הסיפור או שזה ברמת משהו לא מקובל?
אני "נוסעת מתמידה" של רכבת ישראל. אני נהנית מיתרונות התחבורה הציבורית הזו (זול, מהיר, אפשר לקרוא ולא לנהוג). ומכירה בחסרונותיה (רועש, צפוף, לא תמיד יוצא בזמן, לא תמיד יש מקום ישיבה). כך בחרתי לנסוע ואני מתמודד לרוב יפה (פרט למקרים מטורפים של "עכבת ישראל" כמו שהיו אחרי תאונות הרכבת-משאית). למה אני מספרת לכם את זה? כי היום מישהו פשוט הדהים אותי. שוחחתי בנייד עם אמא - די בשקט ועל נושאים מאוד טריוויאליים (בעיקר איך נהניתי מהשיעור הראשון אתמול). והאדון כחכח בגרונו והודיע לי שאני מפריע לו לקרוא עיתון... עכשיו. הרכבת היא מקום רועש. אנשים משוחחים בנייד, זה עם זה, תינוקות בוכים, ילדים משחקים, ומי שמנסה להמנע מההרעשה ע"י שימוש בדיסקמן/MP "צשתף" לרוב את שכנו למושב במוסיקה הבוקעת מאוזניו. זה לא המכונית הפרטית שלך, שאתה יכול לסגור חלונות, להדליק מזגן ואולי רדיו, ולשמוע רק מה שאתה רוצה. ההרעשה הזו היא חלק מהמחיר של נסיעה בתחבורה ציבורית (והרכבת עוד שקטה יחסית לאוטובוס, שמוסיף למקהלה העליזה את טרטורי המנוע). לפעמים הרעש חביב: ילד שהחליט לספר לי על הפסטיגל, אישה שמציעה לי למלא איתה יחד תשבץ, המוסיקה של האיש שלידי מוצאת חן בעיני וכו'. ולעמים הוא לא נעים או מביך: חיילת שמסיימת בשיחת טלפונית יבבנית את הקשר עם החבר, ילד שצורח בטירוף, המוזיקה של השותף למושב חדגונית ומזעזעת. מעולם, בשנה ומשהו שאני ברכבת יומיום, לא עלה בדעתי להשתיק מישהו. פעם אחת עברתי מושב כי הרעש היה מוגזם לי. אני מבינה שהמקום הוא ציבורי ואין לי זכויות עליו. גם למדתי לקרוא לי ב"בועה" שלי כשהרעש פשוט לא מגיע אלי. מה אתם עושים כשרועש לכם? מה הייתם עונים לאיש שקטע את שיחתי למען יקרא את "הארץ"? אני די נדהמתי, אמרתי לאמא ש"יש כאן מישהו שאני מפריעה לו" הוספתי משהו לא נעים לגבי הקשר בין קריאת "הארץ" לבין הבקשה שלו (סטריאוטיפי ודבילי, אבל רתחתי מבפנים) והתאפקתי נואשות לא לדרוך על הנעל שלו בכוח עם העקב שלי כשקמתי לצאת. זה ההורמונים שלי מנפחים את הסיפור או שזה ברמת משהו לא מקובל?