שאלה למי שקרא את "סוכנות הבלשיות"

אינגהס

New member
שאלה למי שקרא את "סוכנות הבלשיות"

סיימתי כרגע את הספר השני בסדרה. חמוד והכול, אבל יש משהו שמפריע לי בספר, ורציתי לדעת אם יש לי שותפים לתחושה. לפעמים אני מרגישה שהסופר מנסה בכוח להכניס דיונים ברומו של עולם. שאלות מוסריות, שלפעמים נדמה שמנסים לעלות את רמת הספר בכוח. נראה לי שכל הספר נכתב בשביל שלושת השורות האלה, והוא לא ידע איך להכניס את זה, אז הוא מכניס את זה כדילמה "בלשית". דוגמא: (העתקה מגב הספר): "היא שיקרה לו וסחטה אותו כדי להשיג מידע שלא הייתה מצליחה להשיג אחרת. האם המטרה מקדשת את האמצעים?" מה אתם אומרים?
 

ILet

New member
אני לא מרגישה שהוא מנסה להכניס

בכוח פילוסופיה. לדעתי הפילוסופיה משתלבת בצורה מוצלחת מאד בסיפור הבלשי. אלה באמת לא רומנים בלשיים קלאסיים. למשל: הפרק שבו המזכירה של מא רמוצווה מהרהרת בחוסר הצדק בעולם - היא היתה מצטיינת בקורס, אך עמיתותיה שהשיגו ציונים נמוכים יותר - מצאו עבודה ביתר קלות. הסופר מתאר בצורה נפלאה איך היא מנתחת לעצמה את הסיבות למצב הזה. כל זה תוך כדי גירוש התרנגולות מהמשרד. לדעתי זה פרק מצויין. קראתי את הספר באנגלית, ועל גב הספר לא היתה ציטטה כזאת. נדמה לי שזה לא לקוח מהטקסט.
 

אינגהס

New member
זה לקוח מהטקסט

התחלתי וסיימתי את הספר היום, כך שקראתי את זה בתוך הטקסט, ורק אח"כ שמתי לב שזה כתוב על גב הספר. למשל בפרק של המזכירה, אני מסכימה איתך, השאלות שהמזכירה מעלה נכנסות באופן מושלם לסיפור (עובדה שלא שמתי לב לכך שהוא ניסה להאכיל אותי בכל מני סיפורים), אבל בפרקים אחרים, ממש הייתה לי הרגשה כזאת. מעניין, לפני שבוע קראתי את הראשון וגם אז שמתי לב לכך, מעניין אם גם בבא אני אשים לב לכך. עם זאת, הספר כייפי ונחמד.
 

אינגהס

New member
נזכרתי בעוד משהו (ספויילר)

זה נראה לך אמין איך שהיא הגיבה לאחר שהבינה כי הוא אימץ שני ילדים? בלי להתייעץ איתה?
 

ILet

New member
../images/Emo58.gif

חשבתי על זה. היא פמיניסטית ביחס לסביבה שלה. לא צריך לשפוט אותה ביחס לסביבה תל אביבית. היא מעריכה מאד את הארוס שלה, ויודעת שהוא אדם טוב. אחרי ההלם הראשוני היא מקבלת חיזוק נוסף לטוב ליבו, למרות שכאן מתבטאת גם חולשת אופיו מול מנהלת בית היתומים המצליחה לתמרן אותו בקלות. אבל אילו לא היה לו אופי כזה, בשום אופן הוא לא היה מסכים. כנראה שהמצב החדש שמאטקוני מעמיד אותה בפניו - מתאים לה באיזושהי צורה. יש לה חור בנשמה בגלל התינוק שמת לה, ובגלל שהיא יודעת שלא תוכל עוד ללדת. מא היא אשה דעתנית. אילו היא היתה מביעה התנגדות נמרצת, ייתכן שהילדים היו מוחזרים לבית היתומים, או שהיא היתה נפרדת ממר מאטקוני.
 
אני מסכימה.

גם לי נראה שהיא חשבה שאימוץ הילדים הוא הוכחה נוספת לטוב ליבו של מאטקוני, ולכן היא הסכימה לקבלם, מה גם שהיא בעצמה טובת לב, וסיפורם נגע לליבה. גם מר מאטקוני ידע את זה, ולכן הסכים לקחת אותם. לו היה חושב שהיא לא תסכים, לא היה נכנע ללחצה של מנהלת בית היתומים.
 

אינגהס

New member
אם בעלך, סליחה ארוסך, היה

חוזר הבייתה עם צרור של ילדים. היית רק משבחת אותו על טוב ליבו? כל הכבוד לך!!!
 
אבל היא לא אני, ואני לא היא.

אני לא הייתי מתחתנת עם סקסופוניסט שהיה מרביץ לי, אבל גם לא הייתי מייסדת עסק עצמאי וראשון מסוגו ביבשת. הם לא צרור ילדים, הם ילדים שהגורל התאכזר אליהם מאוד, וזה לא שהיא היתה כל כך מאושרת. היא פשוט אנושית, וכך גם הוא. הלוואי והייתי יכולה להגיד בבטחון שהייתי משבחת את ארוסי על טוב ליבו. אני יכולה רק לקוות שכן. ואם כבר מדברים, זו לא הנקודה שהפריעה לי בספרים. יותר מפריעה לי התקיעות של הגיבורה, שבאה בד בבד עם האסרטיביות המשתפרת של המזכירה (חלק שאני דווקא אוהבת).
 

אינגהס

New member
אני מסכימה איתך שהיא אנושית

(וגם הוא) ושהמעשה שהוא עשה- הלוואי ובארצנו היו אנשים שעושים. חלק מזה שהיא לא מתרגשת מזה, בעצם, לא מביעה אף רגש לגבי זה, זה חלק מהתקיעות שלה. לדעתי. היא תפלא שם על מנהגים של הדור הצעי (שגם באפריקה מסתבר לא מכבד את הדו הישן) וזה מוציא ממנה איזשהו רגש, אבל האירוסים, הילדים- זה לא. התיאורים שלה פשוט לא משכנעים.
 

ILet

New member
היא רציונאלית מאד.

פעם היא התאהבה ונכוותה קשות. כנראה שהיא עוטפת את עצמה בעור עבה כדי לא להיפגע שוב. בכל אופן, יש לה אינטליגנציה רגשית גבוהה. ההחלטה להינשא למטקוני לא התקבלה באיזו סערת רגשות. בעיני הדמות שלה מאד אמינה ושלמה.
 

אינגהס

New member
יש אנשים רציונאליים

השאלה היא עד כמה. שלא תבינו לא נכון, אני נהניתי משני הספרים. פשוט שההאכלה ברעיונות (מצד הסופר) והדמות השטוחה של הגיבורה קצת מקשים עליי לקטלג את הספר כ"ספרות יפה", אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
 

ILet

New member
זה בדיוק העניין. אני לא תופשת את

דמותה כשטוחה. הסופר לא משתפך בתיאורים של חיבוטי נפש. למשל: הסצנה בחנות התכשיטים, כשבני הזוג הולכים לבחור טבעת אירוסים. היא הבינה בדיוק את חששו של ארוסה, ובצורה אלגנטית נמנעה מלהביך אותו. היא התנהגה באסרטיביות עם המוכר. מכאן ברור שהיא קשובה מאד, אכפת לה, והיא מתחשבת בבן זוגה. היא לא טיפוס פטפטני ולהגני. קראתי ספר של נעמי רגן. שם הסופרת ממש האביסה אותי , כקוראת, לא ברעיונות נשגבים, אלא במסקנות בנאליות שיכותי להסיק לבד מהטקסט. כאן אני לא סובלת מההאכלה. אני נהנית משילוב הפילוסופיה היישומית של חיי היומיום בסיפור. זה משתלב טוב ולא צורם לי.
 

Mנטה

New member
יש נטיה לבלבל בין

שפה רזה ותיאורים תמציתיים לבין איכות ספרותית. כאן בפורום הרבה פעמים משבחים את השפה של ספר מסוים ומשתמשים במישלב הלשוני כדי לשפוט אם הספר טוב או לא, ובאותה המידה קוטלים ספרים אחרים משום שהסופר השתמש בהם בשפה רזה או במישלב נמוך. לעניות דעתי השפה היא רק אמצעי. לפעמים היא אמצעי להביע רעיון ולפעמים היא אמצעי כדי לזהות דמות מסוימת ולפעמים היא אמצעי כדי ליצור אוירה בספר. במקרה של סוכנות הבלשיות מדובר ביצירת אוירה, ולדעתי הסופר (מקקול סמית ?) קצת דומה לנחום גוטמן בנאיביות שבה הוא מציג את אפריקה ובמיוחד את בוצוואנה. זה קצת יותר צורם מגוטמן כי גוטמן בכל זאת חי פה ונשם את הארץ הזאת ומקקול סמית הוא לא בוצוואני בעצמו
(וחוצמיזה לגוטמן אני מרשה הכל כי אני כל כך אוהבת אותו). אפשר לראות עד כמה שפה רזה ותיאורים לאקוניים מהווים אמצעי בספריה של אוגוטה קריסטוף.
 
מצחיק מה שכתבת לגבי גוטמן

בדיוק לפני כמה ימים קניתי את ספרו "אניית הכושים", שיצא לרגל זכייתו בפרס ישראל ב- 1978. הספר, החל מהעמוד הראשון וכלה בעמוד האחרון, לא היה עובר היום עם כל התקינות הפוליטית. לקרוא לכמרים אפרואמריקניים "כושים", לתאר את לשונם האדומה ושיניהם הלבנות, לצייר אותם שרים שירי גוספל וכו' - כל זה היה מתקבל כמין גזענות צבועה, למרות האהבה וההערצה כלפיהם שעולה מהשורות. גם הפואנטה בסיפור לא כל כך ברורה, נראה כי הוא מסתיים באמצע, אבל הוא קצת יותר מובן כשקוראים את ההקדמה מאת אוריאל אופק - הספר ראה אור בפעם הראשונה כסיפור ב"דבר לילדים". גם אני אוהבת אותו מאוד.
 

ILet

New member
גם אני אוהבת מאד את גוטמן.

אגב, בנו, פרופסור חמי גוטמן, היה מרצה שלי באוניברסיטה. לצורך הדגמות מעגלים ביוכימיים, הוא נהג לשרבט על הלוח סדרות של יצורים מפלצתיים האוכלים זה את זנבו של זה. הציורים שלו הצטיינו תמיד בחן רב. גוטמן כתב גם את הספר לובנגולו מלך זולו. חומד של ספר, למרות שזכור לי שיש בו טעות זואולוגית.
 

Mנטה

New member
אולי בענין הקרנף

הוא מספר שם איך הקרנף בד"כ ידידותי לסביבה ואיך הוא ניצל ממצב שבו הקרנף היה עצבני ולכן תקע את קרנו בבול העץ שנחום הסתתר מאחוריו. בפועל, קרנפים הם סיבת המוות הכי שכיחה באפריקה והחיה הכי מסוכנת (לא יודעת אם יותר שכיחה מאיידס ומלריה, בכל אופן מבחינת החיות הגדולות
הקרנף הוא סיבת המוות השכיחה ביותר).
 
לא, זה הנמר.

הוא כותב שהוא כמעט נטרף על ידי נמר, אבל צייר טיגריס (לנמר יש כתמים=חברבורות, ולטיגריס יש פסים).
 

ILet

New member
חוץ ממקול סמית, קראתי ספרים של

3 סופרים המתארים natives אפריקאים. (איזק דניסן, דוריס לסינג, לורנס ון דר פוסט). שלושתם מתארים אותם בעינים של האדם הלבן. ון דר פוסט, למשל, חש זיקה עצומה לבושמנים. הוא מבין את נפשם. אבל הוא כותב כמתבונן חיצוני. מקול סמית ממש משכנע אותי בכתיבתו "מבפנים". למרות שהוא לא יליד בוצוואנה, הוא נולד במדינה שכנה (זימבאבווה), ועבד תקופת זמן בבוצוואנה. בשבת האזנתי לתכנית רדיו מעניינת: בטחון אישי עם דליק ווליניץ (גלץ 17.00). הוא ראיין בחור שיצא עם משלחת מטעם הצבא לקונגו, וחי שם זמן לא קצר. הוא מתאר כל כך יפה את המפגשים עם האוכלוסייה המקומית. מסתבר שהיבשת השחורה מקסימה הרבה אנשים. שכחתי את שמו הפרטי. זכור לי רק ששם משפחתו - בז.
 
תאורים של אפריקנים בני המקום

אפשר למצוא גם בתורת עץ הרעל של ברברה קינגסולבר וגם בגנן המסור של ג'ון לה-קארה. מכרה שלי שחייה הרבה שנים בדרום אפריקה אומרת שמקקול סמית קלע בול בצורה בה הוא מאפיין את תושבי בוצוואנה (היא כמובן משווה לתושבי דרום אפריקה השחורים). אני מאד נהניתי מצורת הצגת הדמויות ומצאתי אותה מאד משכנעת.
 

ILet

New member
../images/Emo45.gif

את אותו דבר אומר גם ידיד טוב שלי שחי שנים רבות בדרום אפריקה.
 
למעלה