שאלה לאלו שהיו חולים, מנסיונכם...

[יהודה אבגד]

שאלה לאלו שהיו חולים, מנסיונכם...

לא הייתי בסיפור הנוראי הזה של טיפולים במחלה. אני "רק" צופה מהצד, וכואבת... אני רואה: בחור צעיר, בפרוטוקול של 4 טיפולים, מתוכם עבר 2. זה סיפור משפחתי שלישי של סרטן במשפחה, לא הראשון. הוא כבר חווה אובדן קשה. כרגע הספירות בסדר, הוא נמצא בבית בין-לבין אישפוז. שותק, מסוגר, לא מתקשר במילים. העיניים עצובות. לא מבקש שום דבר, מסרב בנימוס לכל הצעה. אין חיוך. רואה הרבה טלויזיה, ושותק. אני כל כך רוצה שיהיה אחרת, שיהיו דיבורים, שנוכל לשחק ביחד דמקה, לעשות סודוקו, לשבת מול הים, ללכת לקולנוע. אפילו אולי לדבר על הסרט שהיה בטלויזיה... זה נראה כל כך רחוק. מה עושים? מה הכי רוצה מי שנמצא שם, במקום הקשה הזה באמצע עין הסערה??? שתהיה שנה טובה! שנת בריאות והחלמה! יוד.

 

[ציפורלילה]

לא בטוחה שתאהב את התשובה

אבל מה שאני זוכרת בעיקר זה שרציתי שיעזבו אותי בשקט. כי כשמרגישים רע ממש לא מתחשק שמישהו כל רגע ישאל איך אתה מרגיש ומה אפשר לעשות. גם התחושה הזו שאי אפשר להסביר איך באמת מרגישים, שמי שלא הרגיש בחילה של כימו, לא באמת יודע איך זה מרגיש. הוא יודע שאם הוא יצטרך משהו, הוא יבקש, והוא יקבל. הוא יודע שאתה שם בשבילו, זה מאד חשוב. אז גם אם הוא לא נעזר בך, לא אומר שהוא לא מעריך את זה. ואולי זה יקח זמן, עד שיעבור לו, אולי בעוד שבוע הוא ייפתח אליך, אולי הוא לא ידבר איתך על זה בכלל כל תקופת הטיפולים. תן לו את הזמן שלו, כי במרחק הזמן, כשהפצעים מגלידים יותר קל לדבר על זה.

 

[sh a ch a r]

זה מאוד מאוד אישי

הייתי ממליץ לך לנסות להתקרב בלי להעיק. לדוגמא, הוא יושב מול הטלויזיה, נסי לשבת איתו ולצפות איתו. זה לא יעיק עליו, אבל את כן תעבירי לו את המסר שאת שם. בגדול, אם מישהו רוצה להסתגר, אין הרבה שאפשר לעשות. לנסות לפרוץ אליו בכוח זה רעיון רע. פשוט תני לו את הספייס שהוא צריך. אני, ביום שבו חזרתי מהבית, רציתי שתהיה סביבי תנועה, לא שאנשים ידברו איתי (ביום של הכימו ממש, אבל ממש, לא הייתי במצב לתקשר עם מישהו), אבל גם שלא יהיה בית נטוש. העובדה שהיתה תנועה בבית, שאנשים דיברו סביבי (אבל לא איתי) הקלה על הזמן לעבור. כמו שאמרתי, אישי. שחר