הסיפור מעלה חיוך
אבל השופטת לא התייחסה להבדל שבין טענות מפי עורך הדין לטענות מפי הלקוח. אולי היא חשבה שאתה קצת חכמולוג ורצתה להמשיך במשפט מבלי שאף אחד יעשה סצנה
 
אנחנו כעורכי דין - צריכים להיות שם כדי לשקף את רצונות הלקוח שלנו, ולאפשר לו (באמצעות הידע המקצועי שלנו) למצות את הזכויות שלו. זה נשמע מאוד נאיבי אבל זה העיקרון המנחה. זו השאיפה.
 
אתן לך דוגמא היפותטית.
לקוח פונה לעו"ד ומספר לו שבהתאם להמלצת אורתופד בקופ"ח, הוא עבר ניתוח כתף אצל מנתח פרטי מצויין.
לאחר הניתוח מצבה של הכתף רק החמיר והסתבר ללקוח, שמדובר בניתוח מסוכן. אצל חלק מהמנותחים נצפית החמרה קשה במצב הכתף במקום הטבה, אפילו כאשר הפעולה הכירורגית נעשית כראוי.
לטענת הלקוח, אילו המנתח היה מסביר לו את העניין, הוא היה מעדיף שלא לקחת את הסיכון ולהישאר עם הכתף במצבה הקיים.
 
בכתב ההגנה, ב"כ המנתח כתב ששבוע לפני הניתוח, התובע והמנתח ישבו לפגישה של שעה שלמה שבמסגרתה המנתח הסביר לתובע בדיוק את העניין הזה.
 
התובע קורא את כתב ההגנה ואומר לעורך הדין שלו בדמעות - המנתח משקר, לא הייתה כזו פגישה. אני תיאמתי את הניתוח עם המזכירה של המנתח בטלפון. את פניו של המנתח ראיתי לראשונה בכניסה לחדר הניתוח, וחוץ מהמילה "בהצלחה", המנתח לא אמר לי דבר מעולם!
 
מה עושים?
הרי המנתח לא כתב בפועל את כתב ההגנה אלא עורך הדין של חברת הביטוח שלו, לאחר שעורך הדין שוחח עם המנתח וזה מה שהמנתח סיפר לו.
האם ב"כ התובע יכול לכתוב כתב תשובה לפיו טענות כתב ההגנה הן בגדר שקר גס? או שהוא צריך לצפות שמישהו ייעלב ויפנה עם זה לועדת האתיקה?
מי טוען שהייתה פגישה - המנתח או בא כוחו?
ומי מכנה את מי שקרן?
הרי אף אחד מעורכי הדין לא יכול לדעת בוודאות אם פגישה כזו התקיימה או לא. אז איך מישהו מהם יכול לנקוט עמדה, או לטעון כלפי עורך הדין השני שהוא נוקט עמדה בסיפור הזה?
 
עורכי הדין של שני הצדדים וגם השופט, יוצאים מנקודת הנחה שעורכי הדין מייצגים את הלקוחות שלהם ולא את עצמם.
