שאלה באתיקה

שאלה באתיקה

עורכת דין מסויימת שולחת מכתב התראה לבעל חברה. בעל החברה פונה לעורך דין ומבקש שישיב עבורו. עוה"ד משיב מה שמשיב, ועורכת הדין עונה לו.

בתשובתה היא אומרת שטענתו המופרכת של עורך הדין היא ניסיון נואל להתחמק מהחוב של מרשו.

לדעתי מדובר בעבירת משמעת. טענות אישיות נגד חבר למקצוע ללא בסיס וגרירתו לסכסוך האישי הן מעשה שלא ייעשה.

מה דעתכם?
 
לדעתי אין פה עבירה אתית

אני חושב שעורכי דין צריכים לדעת לעשות הפרדה בין ענייניהם הפרטיים לבין התיקים של הלקוחות שלהם.
אני נתקל ביותר מדי עורכי דין שעבורם הגבול הזה מטושטש, הם לוקחים ללב טענות שעולות במו"מ ובבית המשפט ושוכחים שאנחנו כאן כדי לטעון בשם הלקוח.
&nbsp
אפשר לומר שנדרשת מעורך דין מידה מסויימת של פיצול אישיות - אני כאדם פרטי, לצד אני בנעליו של הלקוח שלי, חושב מהראש של הלקוח שלי ומייצג אותו ואת צרכיו.
כך עורך דין לא נפגע מטענות שעולות מב"כ הצד השני, וגם לא עושה הנחות לצד השני כאשר בא כוחו הוא חבר טוב.
&nbsp
אז לשאלתך - ה"טענה המופרכת" של עוה"ד של בעל החברה היא בעצם טענה של בעל החברה, שנכתבה עבורו על ידי עורך הדין שלו.
 

ב ר ז י ל י

Active member
מנהל
האם אין הבדל

אם עורך הדין כותב:
"הדבר לא היה ולא נברא"
או
"מרשי טוען שהדבר לא היה ולא נברא"
שבמקרה הראשון טענת עורך הדין היא כטענת אדם פרטי וניתן להאשימו בטענה מופרכת ובמקרה השני הוא משמש "פה" למרשו ואז מי שמואשם בטענה המופרכת הוא בעל החברה
?
 
עורך הדין הוא לא עד

ולא צריך להתייחס אליו כאל עד או אדם המעורב באירועים שנדונים בתביעה.
&nbsp
יש מקרים שבהם באמת עורך הדין מדבר בשם עצמו, לדוגמא, כשהוא מבקש ארכה להגשת מסמך עקב עומס עבודה רב, או כשהוא טוען שמכתב שהצד השני שלח למשרדו - לא הגיע אליו, וכן הלאה. אלו טענות שקשורות לפרוצדורה הטכנית שהוא מתעסק בה.
&nbsp
אבל הטענות העובדתיות והמהותיות בתיק - כולן טענות של הלקוח. עורך הדין טוען אותן עבור הלקוח וככה בית המשפט מתייחס לזה.
&nbsp
במאמר מוסגר אציין חריג חשוב לכלל הזה - כאשר עורך הדין יודע שהלקוח שלו משקר. במצב כזה אסור לעורך הדין לטעון את השקרים בפני בית המשפט גם אם הלקוח דורש ממנו לעשות כן.
 

ב ר ז י ל י

Active member
מנהל
אתן דוגמא כדי להבהיר

באחת הפעמים שהעדתי בבית המשפט נחקרתי ע"י עורך הדין של הנתבע: (הציטוט לא מדויק אבל זו רוח הדברים, מסתמך על זכרוני)
"מה תאמר אם אגיד לך שהפחדת את הנאשם, איימת עליו ובלבלת אותו " ?
פניתי לשופטת במילים: "למען כבוד בית המשפט אבקש מכבודה לא להשיב על שאלה זו"
והיא פנתה לעורך הדין: "נסח בבקשה את השאלה מחדש"
והוא שאל בשנית" "מה תשיב לטענת מרשי שהפחדת אותו איימת עליו ובלבלת אותו" ? (למען גילוי נאות מרשו היה גבוה ממני בכ 30 סנטימטר וכבד ממני בכ 50 קילו)
והשבתי לשאלתו: "מרשך משקר."
 
הסיפור מעלה חיוך

אבל השופטת לא התייחסה להבדל שבין טענות מפי עורך הדין לטענות מפי הלקוח. אולי היא חשבה שאתה קצת חכמולוג ורצתה להמשיך במשפט מבלי שאף אחד יעשה סצנה

&nbsp
אנחנו כעורכי דין - צריכים להיות שם כדי לשקף את רצונות הלקוח שלנו, ולאפשר לו (באמצעות הידע המקצועי שלנו) למצות את הזכויות שלו. זה נשמע מאוד נאיבי אבל זה העיקרון המנחה. זו השאיפה.
&nbsp
אתן לך דוגמא היפותטית.
לקוח פונה לעו"ד ומספר לו שבהתאם להמלצת אורתופד בקופ"ח, הוא עבר ניתוח כתף אצל מנתח פרטי מצויין.
לאחר הניתוח מצבה של הכתף רק החמיר והסתבר ללקוח, שמדובר בניתוח מסוכן. אצל חלק מהמנותחים נצפית החמרה קשה במצב הכתף במקום הטבה, אפילו כאשר הפעולה הכירורגית נעשית כראוי.
לטענת הלקוח, אילו המנתח היה מסביר לו את העניין, הוא היה מעדיף שלא לקחת את הסיכון ולהישאר עם הכתף במצבה הקיים.
&nbsp
בכתב ההגנה, ב"כ המנתח כתב ששבוע לפני הניתוח, התובע והמנתח ישבו לפגישה של שעה שלמה שבמסגרתה המנתח הסביר לתובע בדיוק את העניין הזה.
&nbsp
התובע קורא את כתב ההגנה ואומר לעורך הדין שלו בדמעות - המנתח משקר, לא הייתה כזו פגישה. אני תיאמתי את הניתוח עם המזכירה של המנתח בטלפון. את פניו של המנתח ראיתי לראשונה בכניסה לחדר הניתוח, וחוץ מהמילה "בהצלחה", המנתח לא אמר לי דבר מעולם!
&nbsp
מה עושים?
הרי המנתח לא כתב בפועל את כתב ההגנה אלא עורך הדין של חברת הביטוח שלו, לאחר שעורך הדין שוחח עם המנתח וזה מה שהמנתח סיפר לו.
האם ב"כ התובע יכול לכתוב כתב תשובה לפיו טענות כתב ההגנה הן בגדר שקר גס? או שהוא צריך לצפות שמישהו ייעלב ויפנה עם זה לועדת האתיקה?
מי טוען שהייתה פגישה - המנתח או בא כוחו?
ומי מכנה את מי שקרן?
הרי אף אחד מעורכי הדין לא יכול לדעת בוודאות אם פגישה כזו התקיימה או לא. אז איך מישהו מהם יכול לנקוט עמדה, או לטעון כלפי עורך הדין השני שהוא נוקט עמדה בסיפור הזה?
&nbsp
עורכי הדין של שני הצדדים וגם השופט, יוצאים מנקודת הנחה שעורכי הדין מייצגים את הלקוחות שלהם ולא את עצמם.
 

ב ר ז י ל י

Active member
מנהל
לטעמי עורך הדין של התובע צריך לומר

"מרשי טוען שזה שקר גם.
-
ולמשפט שתארתי היה סיום מצחיק יותר.
סיפרתי שהנאשם התחזה לאחר, חיבל ברכבו במכוון כשרציתי לקחתו לזיהוי בתחנת משטרה וכשראיתי איך הדברים מתפתחים הזמנתי שוטר לעצרו וגרר להחרים את רכבו וכשהגיע השוטר הוא הודה בפניו בכל
עורך הדין שאל: "ולמה לך לא יפר הכל?"
השבתי: אולי בגלל חוסר נסיוני ואולי משום שחשב שיוכל לעבוד על מתנדב"
שאל: "ומהיכן יכול לדעת שאתה מתנדב?"
השבתי: "אולי בגלל צבע השער"
שאל: "גם לשותפך היה שער לבן?"
השבתי: "רק איפה שהיה לו שער"
השופטת, התובע והסנגור פרצו בצחוק והשופטת הורתה לעורך הדין להפסיק לחקרני כי כבר הוכח שהבחור נהג בפסילה ביודעין והתחזה לאחיו (אגב, גם אחיו היה פסול נהיגה)
 
החלפת זהות נהגים

אני בא מעולם הנזיקין והתאונות, ולפעמים אנשים חושבים שזה מאוד קל לקבל כיסוי ביטוחי אפילו שנהגו ללא רישיון - פשוט מספרים שמישהו אחר נהג ברכב. שחברת הביטוח תוכיח אחרת... ולא יודעים שחברת הביטוח בהחלט יכולה להוכיח אחרת.
זה מאוד לא נעים למצוא את עצמך עם פסק דין שקובע שאתה שקרן ושאתה צריך לשלם אלפי שקלים, או אפילו עשרות אלפי שקלים לחברת הביטוח בגין הוצאות משפט.
 

Nachum Takum

New member
אין שום הבדל

חוק השליחות קובע בסעיף 2 :
"שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח"
ולכן, כל מה שעורך הדין עושה למען הלקוח שלו, מחייב ומזכה את הלקוח בלבד.
 
הבדל

נעזרתי בעורך דין בעניין כלשהו, והוא כתב פניות בשמי (כנציגי). היו טענות ודרישות שהוא לא הרגיש נוח איתן (חילוקי דעות מקצועיים/אתיים/ניסוחיים. לא ענייני אמת ושקר), ואז הוא היה כותב "מרשי אומר/דורש כך וכך".
(בכך הוא בעצם רמז לצד השני שהטענות הללו לא רציניות, ולדעתי מעל בשליחותו).
כך שבהחלט היה הבדל בין "הדבר לא היה ולא נברא" לבין "מרשי טוען ש..."
 
למעלה