ranger joe
New member
רשימת חוויות...וזיכרון סלקטיבי.....
כולם לחצו...התחננו , ביקשו, בכו...בלה בלה בלה ואני שונאת כשאומרים לי , ``נו את רואה שצדקנו??`` כי אז האגו שלי ככה, ממש מתכווץ טוב טוב. בימים של ליפני התקשרו כולם. כולם , אפילו כאלה שרק אומרים להם היי בבוקר. אז נכנעתי.הסכמתי לבוא. בתוך תוכי ידעתי שיהיה כיף, שאהנה , בסופו של דבר. רק קצת פחדתי, כי כבר שכחתי, פחדתי שיעיק לי עם כולם ,שלא אשתלב.. אבל לא היו לכך ביסוסים, שאני לא אשתלב?? צחקתי, שאני אפחד??..טוב זה כבר באמת אני. ואז שהייתי רחוקה ,המוח היה עסוק בסביבה,בנופים, הכל געש והשתולל , בלי רגע שקט. הרבה אנשים לידי ואני לידם. ונזכרתי שוב כמה שכיף לי עם עם כולם. כבר הרבה זמן שלא נהנתי...ששכחתי...איך זה להיות שייכת לקבוצה גדולה. רגילה להסתגר עם עצמי, לבדי . ואנשים לא מבינים למה. לא מבינים איך בן-אדם כל כך ``מפולפל`` לא מראה את עצמו ומסתתר... אהבתי שוב להיות ``הליצנית`` חזרתי לעצמי...לאותה אחת שלא דופקת חשבון אומרת הכל בלי לחשוב פעמיים...אחת שאוהבים להיות בקרבתה והיא אוהבת את הקרבה , אחת שמשכיחה את העצב ולו לרגע בלבד...שצוחקת המון וצוחקים ממנה. זו באמת אני?? לא הכרתי את עצמי, ``יא אללה`` איך שכחתי. יותר מידי זמן ברחתי למקום אחר... והייתי מאושרת, מאושרת כל כך. ונזכרתי, שכשהייתי ילדה ,כל פעם שחזרתי הביתה בכיתי.בכיתי שנגמר.ולא רציתי לחזור. שוב, הפעם גם בכיתי. בכיתי בלב, אבל... הפעם זה לא נגמר, כי הפעם זה רק מתחיל. ואני נודרת ומבטיחה לעצמי שחלילה לי לשכוח. מותר לברוח ``לשם`` למקום האפל הזה, אבל אסור לשכוח את המקום הצבעוני והמעניין שבצד השני. ואני שכחתי שהוא ישנו בכלל. ואיך אני שונאת כשאומרים לי `` נו את רואה שצדקנו??``
כולם לחצו...התחננו , ביקשו, בכו...בלה בלה בלה ואני שונאת כשאומרים לי , ``נו את רואה שצדקנו??`` כי אז האגו שלי ככה, ממש מתכווץ טוב טוב. בימים של ליפני התקשרו כולם. כולם , אפילו כאלה שרק אומרים להם היי בבוקר. אז נכנעתי.הסכמתי לבוא. בתוך תוכי ידעתי שיהיה כיף, שאהנה , בסופו של דבר. רק קצת פחדתי, כי כבר שכחתי, פחדתי שיעיק לי עם כולם ,שלא אשתלב.. אבל לא היו לכך ביסוסים, שאני לא אשתלב?? צחקתי, שאני אפחד??..טוב זה כבר באמת אני. ואז שהייתי רחוקה ,המוח היה עסוק בסביבה,בנופים, הכל געש והשתולל , בלי רגע שקט. הרבה אנשים לידי ואני לידם. ונזכרתי שוב כמה שכיף לי עם עם כולם. כבר הרבה זמן שלא נהנתי...ששכחתי...איך זה להיות שייכת לקבוצה גדולה. רגילה להסתגר עם עצמי, לבדי . ואנשים לא מבינים למה. לא מבינים איך בן-אדם כל כך ``מפולפל`` לא מראה את עצמו ומסתתר... אהבתי שוב להיות ``הליצנית`` חזרתי לעצמי...לאותה אחת שלא דופקת חשבון אומרת הכל בלי לחשוב פעמיים...אחת שאוהבים להיות בקרבתה והיא אוהבת את הקרבה , אחת שמשכיחה את העצב ולו לרגע בלבד...שצוחקת המון וצוחקים ממנה. זו באמת אני?? לא הכרתי את עצמי, ``יא אללה`` איך שכחתי. יותר מידי זמן ברחתי למקום אחר... והייתי מאושרת, מאושרת כל כך. ונזכרתי, שכשהייתי ילדה ,כל פעם שחזרתי הביתה בכיתי.בכיתי שנגמר.ולא רציתי לחזור. שוב, הפעם גם בכיתי. בכיתי בלב, אבל... הפעם זה לא נגמר, כי הפעם זה רק מתחיל. ואני נודרת ומבטיחה לעצמי שחלילה לי לשכוח. מותר לברוח ``לשם`` למקום האפל הזה, אבל אסור לשכוח את המקום הצבעוני והמעניין שבצד השני. ואני שכחתי שהוא ישנו בכלל. ואיך אני שונאת כשאומרים לי `` נו את רואה שצדקנו??``
