../images/Emo142.gifיהורם
שלום יהורם, קראתי את המאמר שלך "שרה ברוחובות". ולא הפסקתי לבכות. כל כך הרבה אני מזדהה עם המילים של השיר הזה, הניתוח שלך הביא לי מראה לתוככי עצמי. ביחוד השורה עם החולי, וכתובת המלח.כמה כאב, השלמה, פיכחון, החמצה ועצב במספר בודד של שורות. והרי ברור שאי אפשר לא ליפול על הרצפה בשיר כזה, כוחות נפש רבים נדרשים להביע אותו,כאלה ששום אנשי אירווזיון לא יכולים להבין. כמה עצב יש בי. "והמים הגדולים, שהיית בשבילי התרחקו ולא באים יותר אליי". אני מוצאת שהמים הגדולים מסמלים רוויה, וגם תשוקה, ואת התשוקה הזו , משמע, את המים הגדולים האלה, אין לה עם אחר אחריו. המים התרחקו, ולא באים יותר אליה. לדעתי, אין הכוונה למים ששותים,ונוגעים במיתרי הקול, אלא המים ששוטפים את מיתרי הנפש הרעבה לאהבה, המים אחרים, אשר גדולים כמו אוקיאנוס, שמלטפים כמו האהבה, כמו התשוקה, כמו הצימאון לטירוף הזה שהיה בה, הטירוף הזה שגרם לה לשיר ברחובות, ולקבץ אהבות. פעם היא שרה לו. עכשיו היא שרה ברחובות.פעם הוא היה השיר שלה. ועכשיו מהמים האלה נשארו רק שאריות המלח. כמו אחרי ששוטפים את גופינו בים, וכשיוצאים מהמים הגדולים, נותרים בגופינו "כתובות מלח" שהזיכרון לא מוחק.ריח מלוח, כמו דמעות. "והלכתי ממך", לא ניצחון של הדוברת או פואנטה, כי כבר מהבית הראשון ברור שהיא עוזבת. אני מוצאת במילים אלה תזכורת של הדוברת לעצמה- לא חשוב מה אעשה ואיפה אהיה, תמיד יתקתק בי "שהלכתי ממך", ויכול להיות בזה תחושה של פספוס ,אולי יכולתי לעשות משהו שיעיר אותך, משהו שיגרום לך להשתנות ולהביט עליי,ועל גודל האהבה שלי. אבל לא הצלחתי לעשות זאת. "והלכתי ממך"..ותראה מה נהיה איתי עכשיו, אני קבצנית, לא יכולה להרגיש יותר את המים האלה, וכבר אין בי רצון להם, הרצונות שלי התגמדו והפכו למשאלה אחת איומה- ש"תביט עליי", תביט עליי"... "והלכתי ממך", אתה מבין? תתעורר!? אין יותר אתה.אין יותר אנחנו.ולא יהיה. רק "כתובת מלח",צלקת בלב. שורפת.. זהו, כי "הלכתי ממך". אבל אם רק "תביט עליי" אולי משהו היה משתנה, אם רק היית מביט עליי, ולא מרדים את הקשר ביננו מטאפורית ומוחשית. כל מים גדולים אחרים לא באים יותר אליי והסיבה היא "כי אתה שכל חיי תישאר כתובת מלח על ידיי". הצלקת הזאת, מרחיקה ממנה אהבות אחרות. היא לא שכחה אותו. היא עדיין אוהבת. רק אוהבת יכולה לוותר על הכול, ולשיר ברחובות, עד כדי לוותר על עצמה, "לא חשבתי מה כדאי או לא כדאי, בלי לחשוב אף לא לרגע על עצמה. אני מוצאת שגם העזיבה שלה היתה נמהרת, אם אני משווה את העזיבה שלה בבוקרו של יום לאלתרמן למשל, בפונדק הרוחות, כשחננאל עזב, הכול היה מאד מחושב, מאד תיאטרלי ודרמטי. הוא חיפש את אישורה של נעמי וצידקה למעשיו, ואילו כאן ב"שרה ברחובות", הדוברת לא פועלת בהגיון, אלא ברגע של "לא חשבתי מה כדאי או לא כדאי", היא בפשטות מעציבה כל כך לקחה את מעילה, שתוכל להתחמם מעט, השאירה הכול שם, כולל את עצמה, לדעתי, ויצאה, וברחה אל הרחובות. שם לא תהיינה אכזבות, כי שום מים גדולים לא באים יותר אליי, איך אתאכזב אם אני לא נותנת לשום דבר לשטוף אותי? אם מה שבער בי כבוי עכשיו? עכשיו אני "מקבצת אהבות"- אהבות קטנות, לקצת זמן, משהו מנחם. כי אתה, אתה הוא שכל חיי תישאר "כמו כתובת מלח", כמו צלקת ארורה. מה ביקשתי בסך הכול. תביט עליי! תביט עליי! כרוניקה של כישלון ידוע מראש, אם הוא היה מסוגל להביט, הוא לא היה ישן ברגע העזיבה. לסיכום, לא מגיע לו להיות "המים הגדולים האלה", אז "הלכתי ממך". ואחזור על זה שוב "הלכתי ממך", כדי לא לשכוח, לא לשכוח שהאהבה שלי נגמרה. אין עוד. הלכתי.
