כותונת משוגעים
New member
רציתי לשתף אותכם במשהו שכתבתי
פחדים- ללכת. לברוח בהליכה כדי לבחון כל דבר שעובר בדרכה. ללכת לבד בדרך שוממה. לבד כדי שאף אחד לא יגע בה, שאף אחד לא ישאל מה נשמע. היא הולכת במקום הכי בטוח שמצאה - היא הולכת בתוך עצמה. בתוך מבוך של מחשבות שהיא כבר מכירה. כשהיא לבד היא לא מפחדת. שם בפנים היא תמיד לבד. היא רוצה שזה יעבור, שההפרעה תתפוגג. היא לא רוצה עזרה של תרופות. הן מחלישות אותה כשהן נלחמות בפחדים. והיא יודעת שהפחדים תמיד ינצחו. היא יודעת שאם תתחיל לקחת שוב את התרופות היא לא תוכל להפסיק אף פעם. כשהיא תחביא את הכדורים במגרה הפחדים יופיעו שוב, חזקים יותר, מחושלים יותר. הם שוב יסחפו את דימיונה ויכלאו אותה לבד. היא רוצה להלחם לבד. אבל היא מפחדת. "הם כולם מלוכלכים, מזוהמים. את תדבקי אם תתקרבי. את תמותי אם תגעי, אם הם יגעו...".המחשבות מתקיפות אותה וצועקות יותר חזק בראש שלה. את הקול שאומר לה שזה לא נכון היא כבר לא שומעת. היא מתקלחת במים רותחים, עד שהם מכאיבים לה, ואז פותחת את המים הקרים. היא מקווה שכמו שהקרח מתפוצץ כשששמים אותו במים חמים, גם החיידקים יתפוצצו. היא מבקשת שוב ושוב: "אני לא רוצה למות..." היא יושבת לבד בחדר. מחבקת את עצמה. היא כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתה עם אנשים זרים באותו חלל. היא רק זוכרת שהאוטובוסים הם המקומות הכי מסוכנים. אז היא לא נוסעת יותר לשום מקום. היא כבר לא שמה לב למה שהיא עושה שם לבד בחדר. היא מושכת שיערה אחר שיערה. זה מרגיע אותה. והיא רק חוזרת על המילים: "אני לא רוצה למות..."
פחדים- ללכת. לברוח בהליכה כדי לבחון כל דבר שעובר בדרכה. ללכת לבד בדרך שוממה. לבד כדי שאף אחד לא יגע בה, שאף אחד לא ישאל מה נשמע. היא הולכת במקום הכי בטוח שמצאה - היא הולכת בתוך עצמה. בתוך מבוך של מחשבות שהיא כבר מכירה. כשהיא לבד היא לא מפחדת. שם בפנים היא תמיד לבד. היא רוצה שזה יעבור, שההפרעה תתפוגג. היא לא רוצה עזרה של תרופות. הן מחלישות אותה כשהן נלחמות בפחדים. והיא יודעת שהפחדים תמיד ינצחו. היא יודעת שאם תתחיל לקחת שוב את התרופות היא לא תוכל להפסיק אף פעם. כשהיא תחביא את הכדורים במגרה הפחדים יופיעו שוב, חזקים יותר, מחושלים יותר. הם שוב יסחפו את דימיונה ויכלאו אותה לבד. היא רוצה להלחם לבד. אבל היא מפחדת. "הם כולם מלוכלכים, מזוהמים. את תדבקי אם תתקרבי. את תמותי אם תגעי, אם הם יגעו...".המחשבות מתקיפות אותה וצועקות יותר חזק בראש שלה. את הקול שאומר לה שזה לא נכון היא כבר לא שומעת. היא מתקלחת במים רותחים, עד שהם מכאיבים לה, ואז פותחת את המים הקרים. היא מקווה שכמו שהקרח מתפוצץ כשששמים אותו במים חמים, גם החיידקים יתפוצצו. היא מבקשת שוב ושוב: "אני לא רוצה למות..." היא יושבת לבד בחדר. מחבקת את עצמה. היא כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתה עם אנשים זרים באותו חלל. היא רק זוכרת שהאוטובוסים הם המקומות הכי מסוכנים. אז היא לא נוסעת יותר לשום מקום. היא כבר לא שמה לב למה שהיא עושה שם לבד בחדר. היא מושכת שיערה אחר שיערה. זה מרגיע אותה. והיא רק חוזרת על המילים: "אני לא רוצה למות..."