רציתי לשאול מה דעתכם....
בעיקרון אלה הם העמודים הראשונים של ספר שאני מעוניינת לכתוב, העיניין הוא שאני לא בטוחה שהניסוח ממש מובן, הייתי שמחה אם תאמרו לי מה דעתכם השבוע שאלו אותי מתי בפעם האחרונה הרגשתי אושר, הצהרתי בפומבי הנאה פנימית ממלאת את חדרי גופי. שאלה די לגיטימית, אך טומנת בחובה אינספור תהיות. משום חזרתי לגיל הילדות במחשבותיי וגיליתי כי מעטות היו הפעמים בהם חשתי שאני מאושרת, או לפחות מצהירה שכך. " יש לי אבא… יש לי אבא מכה יש לי אבא שמכה את אימא ואת אחי ולפעמים גם את אחותי אבל אותי הוא לא תמיד מכה כי אני לא מראה לו שאני עומדת לבכות לי יש כוחות להחזיק את הבכי בבטן עוד ועוד אני אהיה חזקה אותי הוא לא ישבור יש לי כוחות אותו לעבור עליו לגבור. יש לי אבא… יש לי אבא מכה". אני פוסעת לי ברחובות העיר, פעם ברחובות אילת ופעם ברחובות ת´´א. נודדת ממקום למקום, מעיר לעיר, מאזור לאזור, מתקופה לתקופה, מכאב לכאב גדול יותר. אני נושמת את האוויר הצונן שמלבה איזו אש פנימית שלא מפסיקה לבעור. אני הולכת כשאגרופיי כפוצים ומוחי עובד שעות נוספות, רוקם מזימות, מתכנן את דרכי המילוט האפשריות לכל מקרה שלא יבוא. אני מתבוננת ימינה ושמאלה ובטוחה שכולם יודעים מה עובר לי בראש. שכולם שומעים את הקולות שזועקים לי בתוך גלגלי המוח, את הכאב ששורף לי את הלב… אבל בחוץ שקט. אני פוחדת מהצללים, למרות שאני לא אמרתי את זה לאף אחד, אני מפחדת מכל גבר שעובר ברחוב, זורק בי מבט מגורה, מבט תאב, מבט צמא לעוד… אני אפילו שונאת את רוב הגברים, בעיקר את המכוערים, הזקנים וחסרי התרבות שבינהם , כי הם מוצפים בכל כך הרבה שופכין של התרבות הישראלית, ששואבת אמונות והתנהגויות מן הברבריים, שכל גבר חושב שהוא חייב לומר מה שעובר לו בראש, למרות שזה לא מעניין אף אחד ובטח לא אותי, ובטח לא כשזה מרומז אליי, כשהם בטוחים שהם הכי גברים אם הם יעיזו לתקוע את המבט הרעב שלהם בחזה שלי ויוסיפו איזו שריקה מלאת התפעלות. ומן המתרס השני אני יודעת היטב מה עובר להם בראש מה הם היו מייחלים לעשות בגופי הקט, באבריי. אני יודעת כי אני מכירה את סוג הגברים האלה, ואולי אף יותר מידי טוב. העיר ת´´א היא משהו מיוחד בשבילי, היא מעין מקום מפלט לאחר מגורים ממושכים באילת העיר הקטנה, החממה, זו שלא תמיד מגנה, האזור היבש שלרוב מדמם עם עצמו ומשיל את אבק המדבר מעליו. והעיר הקטנה שמתיימרת לא להיות מקופחת משאר ערי ישראל, בשל הריחוק הגיאוגרפי וההסטוריה שמלווה את העיר מבחינת סטריאוטיפים חברתיים, אמונות ושמועות. העיר הקטנה שבה כולם יודעים הכל על כולם, כי גם אם לא תרצה תדע את זה מפה ומשם, עיר שטוחנת באבני ריחיים את חייהם של מאות תושבים, מאות תיירים, אלפי חוויות ואלפי נפשות, ששותקות, אך מתחננות למצוא נחמה במקום אחר, רחוק, גדול ורועש יותר. השקט של אילת יכול לעיתים קרובות להוציא אותי מהכלים, השקט שלפני הסערה, הדממה שלפני הבכי קורע הלב, האבל ובעיקר הכאב. העיר הזו מסמלת את החופש, עיר התיירות, עם הים, ההרים והטבע בינהם, והשקט שבחופשה, ופריצת הגבולות, הו אילו גבולות פרוצים, שפרצו סכר עמוק, שהטביעו את התחושות ושחו עימי עד סוף הדרך. ות´´א, נו מה כבר אפשר לחדש על ת´´א, מאות אנשים, שונים, משונים, היכולים לבטא את עצמם כאוות נפשם, שיכולים להחצין את מי שהם באמת, בלי סיפורי כיסוי, בלי לחוש אשמה, בלי להסוות ונסות להתקבל בחרבה המגובשת, צמאת הדם, הרעבה לבשר חי, נושם, ואף מחרחר. עוברת ברחוב בין המון אנשים, מגוונים, מיוחדים, יפים, מכוערים, נחמדים, אדישים, עדינים, טובי לב, מעורבים, שחורים, לבנים, צהובים, ישנם גם ירוקים, עם עלים באישונים, וגם כחולים עם סרטים במקום תאים. וכולם עוברים מולי כמו שאני עוברת מולם, ואולי חושבים כמוני על מהותו של העולם, על חיי ועל חיי הנוער שכמוני תוהה, לאן ילך ומה יעשה, ואני מנסה לרקום לכל אחד סיפור חיים, עם בית וגינה ושלושה חתולים, עם אימא מבשלת ואבא שאוהב, ובית ששקט בו ובלי כאב בלב, עם שמש בשמיים וציוצי ציפורים, עם ילדה במשקפיים שטוב לה בחיים.
בעיקרון אלה הם העמודים הראשונים של ספר שאני מעוניינת לכתוב, העיניין הוא שאני לא בטוחה שהניסוח ממש מובן, הייתי שמחה אם תאמרו לי מה דעתכם השבוע שאלו אותי מתי בפעם האחרונה הרגשתי אושר, הצהרתי בפומבי הנאה פנימית ממלאת את חדרי גופי. שאלה די לגיטימית, אך טומנת בחובה אינספור תהיות. משום חזרתי לגיל הילדות במחשבותיי וגיליתי כי מעטות היו הפעמים בהם חשתי שאני מאושרת, או לפחות מצהירה שכך. " יש לי אבא… יש לי אבא מכה יש לי אבא שמכה את אימא ואת אחי ולפעמים גם את אחותי אבל אותי הוא לא תמיד מכה כי אני לא מראה לו שאני עומדת לבכות לי יש כוחות להחזיק את הבכי בבטן עוד ועוד אני אהיה חזקה אותי הוא לא ישבור יש לי כוחות אותו לעבור עליו לגבור. יש לי אבא… יש לי אבא מכה". אני פוסעת לי ברחובות העיר, פעם ברחובות אילת ופעם ברחובות ת´´א. נודדת ממקום למקום, מעיר לעיר, מאזור לאזור, מתקופה לתקופה, מכאב לכאב גדול יותר. אני נושמת את האוויר הצונן שמלבה איזו אש פנימית שלא מפסיקה לבעור. אני הולכת כשאגרופיי כפוצים ומוחי עובד שעות נוספות, רוקם מזימות, מתכנן את דרכי המילוט האפשריות לכל מקרה שלא יבוא. אני מתבוננת ימינה ושמאלה ובטוחה שכולם יודעים מה עובר לי בראש. שכולם שומעים את הקולות שזועקים לי בתוך גלגלי המוח, את הכאב ששורף לי את הלב… אבל בחוץ שקט. אני פוחדת מהצללים, למרות שאני לא אמרתי את זה לאף אחד, אני מפחדת מכל גבר שעובר ברחוב, זורק בי מבט מגורה, מבט תאב, מבט צמא לעוד… אני אפילו שונאת את רוב הגברים, בעיקר את המכוערים, הזקנים וחסרי התרבות שבינהם , כי הם מוצפים בכל כך הרבה שופכין של התרבות הישראלית, ששואבת אמונות והתנהגויות מן הברבריים, שכל גבר חושב שהוא חייב לומר מה שעובר לו בראש, למרות שזה לא מעניין אף אחד ובטח לא אותי, ובטח לא כשזה מרומז אליי, כשהם בטוחים שהם הכי גברים אם הם יעיזו לתקוע את המבט הרעב שלהם בחזה שלי ויוסיפו איזו שריקה מלאת התפעלות. ומן המתרס השני אני יודעת היטב מה עובר להם בראש מה הם היו מייחלים לעשות בגופי הקט, באבריי. אני יודעת כי אני מכירה את סוג הגברים האלה, ואולי אף יותר מידי טוב. העיר ת´´א היא משהו מיוחד בשבילי, היא מעין מקום מפלט לאחר מגורים ממושכים באילת העיר הקטנה, החממה, זו שלא תמיד מגנה, האזור היבש שלרוב מדמם עם עצמו ומשיל את אבק המדבר מעליו. והעיר הקטנה שמתיימרת לא להיות מקופחת משאר ערי ישראל, בשל הריחוק הגיאוגרפי וההסטוריה שמלווה את העיר מבחינת סטריאוטיפים חברתיים, אמונות ושמועות. העיר הקטנה שבה כולם יודעים הכל על כולם, כי גם אם לא תרצה תדע את זה מפה ומשם, עיר שטוחנת באבני ריחיים את חייהם של מאות תושבים, מאות תיירים, אלפי חוויות ואלפי נפשות, ששותקות, אך מתחננות למצוא נחמה במקום אחר, רחוק, גדול ורועש יותר. השקט של אילת יכול לעיתים קרובות להוציא אותי מהכלים, השקט שלפני הסערה, הדממה שלפני הבכי קורע הלב, האבל ובעיקר הכאב. העיר הזו מסמלת את החופש, עיר התיירות, עם הים, ההרים והטבע בינהם, והשקט שבחופשה, ופריצת הגבולות, הו אילו גבולות פרוצים, שפרצו סכר עמוק, שהטביעו את התחושות ושחו עימי עד סוף הדרך. ות´´א, נו מה כבר אפשר לחדש על ת´´א, מאות אנשים, שונים, משונים, היכולים לבטא את עצמם כאוות נפשם, שיכולים להחצין את מי שהם באמת, בלי סיפורי כיסוי, בלי לחוש אשמה, בלי להסוות ונסות להתקבל בחרבה המגובשת, צמאת הדם, הרעבה לבשר חי, נושם, ואף מחרחר. עוברת ברחוב בין המון אנשים, מגוונים, מיוחדים, יפים, מכוערים, נחמדים, אדישים, עדינים, טובי לב, מעורבים, שחורים, לבנים, צהובים, ישנם גם ירוקים, עם עלים באישונים, וגם כחולים עם סרטים במקום תאים. וכולם עוברים מולי כמו שאני עוברת מולם, ואולי חושבים כמוני על מהותו של העולם, על חיי ועל חיי הנוער שכמוני תוהה, לאן ילך ומה יעשה, ואני מנסה לרקום לכל אחד סיפור חיים, עם בית וגינה ושלושה חתולים, עם אימא מבשלת ואבא שאוהב, ובית ששקט בו ובלי כאב בלב, עם שמש בשמיים וציוצי ציפורים, עם ילדה במשקפיים שטוב לה בחיים.
