רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)

מצב
הנושא נעול.
רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
 
מגיבה ראשונה

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
מגיבה ראשונה
מסכימה שאיתך שבתחום הטיפולים האלטרנטיביים של ה-מ-ו-ן שרלטנים. וככל שהתחום הוא יותר מיסטי ועלום, כך השרלטנות גוברת. וזה לא רק לגבי טיפולי פריון אלא לגבי כל תחום שבו האדם שרוי במצוקה ומחפש עזרה. אבל, רגע, למה את קוראת שרלטנות ? אני יודעת שהרבה מטפלים אומרים שהטיפול בא לתמוך בגוף בתהליכיו הטבעיים. ואם ככה-אם הדבר היה צריך לקרות, הטיפול יעזור ויהיה אפקטיבי. ואם הטיפול לא הצליח-סימן שהגוף עוד לא "מוכן". זה מה שנקרה "תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה". כנ"ל לגבי כל מיני רבנים שמברכים, מכינים קמיעות וכו'. ולמרות זאת, זה לא אומר שאני לא אלך לטפולי דיקור או הומיאופטיה אם אחשוב שאזדקק. זה נותן לי תחושה שאני אקטיבית, להבדיל מטיפולי פריון שבהם אני רק מצייתת:מתי להזריק,מתי לעשות בדיקת דם ותי לעשות סקס. אני לא מאמינה שחיים עפ"י הטבע ותזונה בריאה היו מבטיחים הריון ספונטני, מה שמחזק אותי בזה הוא סיפורה של רחל אימנו. יחד עם זאת אני משתדלת להקפיד על תזונה בריאה,מאוזנת ואורגנית עד כמה שמאפשר הכיס. כדאי לנסות להיות בריאים לאו דווקא בשביל להיכנס להריון. מקווה שיצאתי ברורה.
 
ברורה מאוד ../images/Emo13.gif

מגיבה ראשונה
מסכימה שאיתך שבתחום הטיפולים האלטרנטיביים של ה-מ-ו-ן שרלטנים. וככל שהתחום הוא יותר מיסטי ועלום, כך השרלטנות גוברת. וזה לא רק לגבי טיפולי פריון אלא לגבי כל תחום שבו האדם שרוי במצוקה ומחפש עזרה. אבל, רגע, למה את קוראת שרלטנות ? אני יודעת שהרבה מטפלים אומרים שהטיפול בא לתמוך בגוף בתהליכיו הטבעיים. ואם ככה-אם הדבר היה צריך לקרות, הטיפול יעזור ויהיה אפקטיבי. ואם הטיפול לא הצליח-סימן שהגוף עוד לא "מוכן". זה מה שנקרה "תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה". כנ"ל לגבי כל מיני רבנים שמברכים, מכינים קמיעות וכו'. ולמרות זאת, זה לא אומר שאני לא אלך לטפולי דיקור או הומיאופטיה אם אחשוב שאזדקק. זה נותן לי תחושה שאני אקטיבית, להבדיל מטיפולי פריון שבהם אני רק מצייתת:מתי להזריק,מתי לעשות בדיקת דם ותי לעשות סקס. אני לא מאמינה שחיים עפ"י הטבע ותזונה בריאה היו מבטיחים הריון ספונטני, מה שמחזק אותי בזה הוא סיפורה של רחל אימנו. יחד עם זאת אני משתדלת להקפיד על תזונה בריאה,מאוזנת ואורגנית עד כמה שמאפשר הכיס. כדאי לנסות להיות בריאים לאו דווקא בשביל להיכנס להריון. מקווה שיצאתי ברורה.
ברורה מאוד

בדיוק לזה התכוונתי- שבמהלך הטיפולים (לאוו דווקא טיפולי פוריות, למעשה) באמת יש תחושה של פסיביות שיכולה לשגע לא פחות מכל שאר הפיצ'רים של התקופה הזו, ושאנחנו מנסות לפתור ע"י נקיטת יוזמה מכל סוג שהוא - אחת הולכת לדיקור, אחת לקברי צדיקים וכו'. אני גם חושבת שעיקר הדחיפה ל"תעשייה" בא מצדם של הלקוחות, ולא מצדם של "שרלטנים" שעושים שימוש ציני בכאב שלנו כדי לקדם את עצמם, אבל דווקא בגלל זה יש טעם לעצור ולחשוב מה אנחנו עושות ולמה. עתליה
 

YaSi29

New member
זה הזכיר לי שרשור שפתחתי לפני הרבה

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
זה הזכיר לי שרשור שפתחתי לפני הרבה
זמן... (זו פעם ראשונה שאני מצרפת לינק.. אז אני מקווה שזה יצא בסדר...) http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=180&msgid=59807863 יאסי (שעדיין בפורום 180...)
 
מבינה למה זה הזכיר לך

זה הזכיר לי שרשור שפתחתי לפני הרבה
זמן... (זו פעם ראשונה שאני מצרפת לינק.. אז אני מקווה שזה יצא בסדר...) http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=180&msgid=59807863 יאסי (שעדיין בפורום 180...)
מבינה למה זה הזכיר לך
אבל פה מדובר במשהו קצת שונה... במקרה שאת העלית נראה ברור שזה מקרה קלאסי של שרלטנות. בספר שאני מדברת עליו יש שמות, היא לא מתיימרת לשום דבר שלא עשתה, את יכולה למצוא חומר באינטרנט על הגברת והרעיונות שלה, והספר הוא "פייפרבק" שלא יכול להיות יקר במיוחד. אני לא חושבת שהיא שרלטנית, אבל רציתי לדון בשאלות כמו עצם הלגיטימיות של לקחת את ה"חיפוש" האישי של אדם אחד ולהפוך אותו לשיטה, ובאיזו מידה יש מקום לפתרונות self-help (כאלטרנטיבה? כתחליף?) ולרטוריקה שלהם בעולם טיפולי הפוריות. קדימה, את מוזמנת להמשיך לדסקס את זה... עתליה
 

המאמינה

New member
לאחר שצברתי מיילג' רציני בתחום

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
לאחר שצברתי מיילג' רציני בתחום
הפוריות. דבר אחד ברור לי שאין דבר כזה שאין דבר כזה. זה נכון שאנחנו קרקע פוריה לכל תיאוריות הפסיכולוגיה בגרוש. כל כך הרבה פעמים אני שומעת שאני חייבת להירגע, להיות אופטימית, כל היום מספרים לי על הדודה של חברה של בעלה של שכנה שלי שנכנסה להריון אחרי מליון טיפולים, אינספור מטפלים במליון שיטות. מצד שני, אני מכירה היכרות אישית של בנות מהפורום שהן בגדר נס מהלך. יש עניין רב בהתעקשות והתמדה. לא בטוח שההצלחה תגיע וכל אחת חייבת לשרטט לעצמה את הקו האחרון בזמן אמת או תוך כדי טיפולים, אבל מה שבטוח הוא שאני יותר מידי שנים (לטעמי) בפורומי פוריות ויש כל כך הרבה ניסים מהלכים. אני בן אדם מאמין ומכאן חושבת שהרפואה אינה מוחלטת, יש פה פקטור מצטבר של היכולת שלנו לשאת את הטיפולים. כרגע , בשלב הזה של חיי, אני נעזרת רק ברפואה הקונבנציונאלית (ברמה הטיפולית לא האמונית) כי אין לי את כוחות הנפש להטלטל בין תיאוריות ושיטות, כל מטפל ומטפלת כל כך מאמינים בצדקת השיטה שבה הם נעזרים. כשהרופא שלי דיבר איתי על סיכויי הלא רבים להכנס שוב להריון עלו לנגד עיניי כל שמות הניק שאני מכירה שהצליחו למרות התחזיות הקודרות.
 
ברור שניסים תמיד יש

לאחר שצברתי מיילג' רציני בתחום
הפוריות. דבר אחד ברור לי שאין דבר כזה שאין דבר כזה. זה נכון שאנחנו קרקע פוריה לכל תיאוריות הפסיכולוגיה בגרוש. כל כך הרבה פעמים אני שומעת שאני חייבת להירגע, להיות אופטימית, כל היום מספרים לי על הדודה של חברה של בעלה של שכנה שלי שנכנסה להריון אחרי מליון טיפולים, אינספור מטפלים במליון שיטות. מצד שני, אני מכירה היכרות אישית של בנות מהפורום שהן בגדר נס מהלך. יש עניין רב בהתעקשות והתמדה. לא בטוח שההצלחה תגיע וכל אחת חייבת לשרטט לעצמה את הקו האחרון בזמן אמת או תוך כדי טיפולים, אבל מה שבטוח הוא שאני יותר מידי שנים (לטעמי) בפורומי פוריות ויש כל כך הרבה ניסים מהלכים. אני בן אדם מאמין ומכאן חושבת שהרפואה אינה מוחלטת, יש פה פקטור מצטבר של היכולת שלנו לשאת את הטיפולים. כרגע , בשלב הזה של חיי, אני נעזרת רק ברפואה הקונבנציונאלית (ברמה הטיפולית לא האמונית) כי אין לי את כוחות הנפש להטלטל בין תיאוריות ושיטות, כל מטפל ומטפלת כל כך מאמינים בצדקת השיטה שבה הם נעזרים. כשהרופא שלי דיבר איתי על סיכויי הלא רבים להכנס שוב להריון עלו לנגד עיניי כל שמות הניק שאני מכירה שהצליחו למרות התחזיות הקודרות.
ברור שניסים תמיד יש
השאלה היא עד כמה אפשר להסתמך על זה - כמה מקרים כאלה את מכירה מתוך עשרות אלפי הבנות שעברו ב"מטחנה" הזו של טיפולי הפוריות בשנים שאת בעניין? והאם הידיעה ש"יש נסים" היא באמת the best we can do? האם הידיעה על קיומם של נסים כאלה עוזרת או מקלקלת? והאם יש איזושהי הצדקה לקחת את הנסים האלה ולנסות להכליל מהם על איזשהו פתרון חובק-כל? עתליה
 

המאמינה

New member
אין פתרון חובק כל

ברור שניסים תמיד יש
השאלה היא עד כמה אפשר להסתמך על זה - כמה מקרים כאלה את מכירה מתוך עשרות אלפי הבנות שעברו ב"מטחנה" הזו של טיפולי הפוריות בשנים שאת בעניין? והאם הידיעה ש"יש נסים" היא באמת the best we can do? האם הידיעה על קיומם של נסים כאלה עוזרת או מקלקלת? והאם יש איזושהי הצדקה לקחת את הנסים האלה ולנסות להכליל מהם על איזשהו פתרון חובק-כל? עתליה
אין פתרון חובק כל
אני מניחה שכל אחת לוקחת בסופו של דבר את מה שמתאים לה. לא כולן פועלות באותה שיטה לא קונבנציונאלית כי לכל אחת מתאים משהו אחר ובכלל יש תהליך עיבוד של המצב החדש. הרצון בילדים הוא כל כך בסיסי, כמעט קיומי (למי שרוצה ילדים) ההכרה שיתכן ולא יהיו יכולה להוציא מהדעת. לי נדמה שרוב המקרים שאני מכירה הגיעו בסופו של דבר (אחרי ייסורים רבים) לפתרון ואני באמת מכירה אישית מקרים לא קלים. האשליה נמצאת בכך שלאנשים שלא בסרט הטיפולים נדמה שאפשר להרות בכל גיל, זאת האשליה הגדולה ביותר בעיניי. אבל אני כמובן בתקופה בה צורת המחשבה שלי נובעת (ייתכן) מהשלב בו אני נמצאת בטיפולים.
 
זו בדיוק הבעיה, שיש המון יומרנות

אין פתרון חובק כל
אני מניחה שכל אחת לוקחת בסופו של דבר את מה שמתאים לה. לא כולן פועלות באותה שיטה לא קונבנציונאלית כי לכל אחת מתאים משהו אחר ובכלל יש תהליך עיבוד של המצב החדש. הרצון בילדים הוא כל כך בסיסי, כמעט קיומי (למי שרוצה ילדים) ההכרה שיתכן ולא יהיו יכולה להוציא מהדעת. לי נדמה שרוב המקרים שאני מכירה הגיעו בסופו של דבר (אחרי ייסורים רבים) לפתרון ואני באמת מכירה אישית מקרים לא קלים. האשליה נמצאת בכך שלאנשים שלא בסרט הטיפולים נדמה שאפשר להרות בכל גיל, זאת האשליה הגדולה ביותר בעיניי. אבל אני כמובן בתקופה בה צורת המחשבה שלי נובעת (ייתכן) מהשלב בו אני נמצאת בטיפולים.
זו בדיוק הבעיה, שיש המון יומרנות
אני מסכימה איתך שכל אחת עוברת דרך משלה, מנסה כך או אחרת ובסופו של דבר מצליחה
בקומבינציה האישית שלה. אבל תעשיית האשליות לא עובדת על האישי, אלא דווקא על ההמוני, על הכללות, על לייצר שיטות, ובכך היא מרוקנת את הנסיון האישי ממשמעות. בעיניי הספר הזה מדגים את הבעיה, כי הוא התחיל מאישה אלמונית שעברה דרך והפיקה ממנה לקחים, ונגמר כאוסף של הכללות פשטניות בנוסח "תהיי טובה לגוף שלך ואל עצמך ותראי שזה יעזור". השאלה היא אם יש דרך בכלל להימנע מהגלגול הזה. לגבי מה שכתבת על האשלייה שאפשר להרות בכל גיל - אין ספק שלכל אחת מאיתנו יש את מה שחורה לה במיוחד בדיעות הרווחות על הטיפולים. באיזו מידה לדעתך ה(מיס)קונספציות הרווחות בחברה שלנו בענייני פוריות מדביקות את אלה שכן נמצאות בסרט הזה? והאם את חושבת שאת האשליות יוצרות (או לפחות תורמות להן) המטופלות עצמן, או שזה משהו שבא מבחוץ ומחלחל אלינו? ועוד דבר, לגבי מה שכתבת על השפעת השלב בטיפולים על צורת המחשבה שלך - אני חושבת שזה רלבנטי לגבי כל מי שנמצאת בעולם הזה... באופן בלתי נמנע זה יוצר פילטר שדרכו אנחנו רואות את החיים אחרת לגמרי, מה שקטן נעשה גדול והדברים ה"גדולים" מתגמדים, השחור נעשה שחור יותר והצבעים מטשטשים. הפילטר הזה הוא אחת ההצדקות לקיומם של פורומים כמו שלנו, שבהם פתאום אנשים אחרים מבינים למה הדברים נראים לך כך ולא אחרת... עתליה
 

המאמינה

New member
כתבת נורא נורא יפה.

זו בדיוק הבעיה, שיש המון יומרנות
אני מסכימה איתך שכל אחת עוברת דרך משלה, מנסה כך או אחרת ובסופו של דבר מצליחה
בקומבינציה האישית שלה. אבל תעשיית האשליות לא עובדת על האישי, אלא דווקא על ההמוני, על הכללות, על לייצר שיטות, ובכך היא מרוקנת את הנסיון האישי ממשמעות. בעיניי הספר הזה מדגים את הבעיה, כי הוא התחיל מאישה אלמונית שעברה דרך והפיקה ממנה לקחים, ונגמר כאוסף של הכללות פשטניות בנוסח "תהיי טובה לגוף שלך ואל עצמך ותראי שזה יעזור". השאלה היא אם יש דרך בכלל להימנע מהגלגול הזה. לגבי מה שכתבת על האשלייה שאפשר להרות בכל גיל - אין ספק שלכל אחת מאיתנו יש את מה שחורה לה במיוחד בדיעות הרווחות על הטיפולים. באיזו מידה לדעתך ה(מיס)קונספציות הרווחות בחברה שלנו בענייני פוריות מדביקות את אלה שכן נמצאות בסרט הזה? והאם את חושבת שאת האשליות יוצרות (או לפחות תורמות להן) המטופלות עצמן, או שזה משהו שבא מבחוץ ומחלחל אלינו? ועוד דבר, לגבי מה שכתבת על השפעת השלב בטיפולים על צורת המחשבה שלך - אני חושבת שזה רלבנטי לגבי כל מי שנמצאת בעולם הזה... באופן בלתי נמנע זה יוצר פילטר שדרכו אנחנו רואות את החיים אחרת לגמרי, מה שקטן נעשה גדול והדברים ה"גדולים" מתגמדים, השחור נעשה שחור יותר והצבעים מטשטשים. הפילטר הזה הוא אחת ההצדקות לקיומם של פורומים כמו שלנו, שבהם פתאום אנשים אחרים מבינים למה הדברים נראים לך כך ולא אחרת... עתליה
כתבת נורא נורא יפה.
נו הסופרת היתה צריכה לעשות כסף איכשהו. כל ספרי ההדרכה האלה נראים לי לא רציניים אם כי אני לא מתחייבת שבעת מצוקה לא אמצא איזשהו מדריך קסמים לאותו תחום.. בכל מקרה נדמה לי שמטופלות פוריות מבינות את מגבלות הרפואה. אני תמיד מנסה להסביר לאנשים שאומרים לי שאין לי סיבה לדאגה מכיוון שאני רק בת 35. במונחים של פוריות (ובצירוף הנתונים האישיים שלי) אני בגיל מופלג.
 

דנימר

New member
אני אגיד לך מה מפריע לי

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
אני אגיד לך מה מפריע לי
מפריע לי שכשהייתי בטיפולים, והרגשתי נואשת, האמנתי בכל מה שסיפרו לי. אם הייתי קוראת את הספר הזה בתקופת הטיפולים הראשונה שלי, בטח הייתי מתפתה לנסות ולחיות את אורח החיים של הסופרת. היום אני יודעת שזה שטויות. מה שעובד עבור אחת לא בהכרח יעבוד עבור אחרת, ויותר מזה - יש המון מקריות. אין שום הוכחה ששינוי אורח החיים הוא זה שעזר למטופלת להכנס להריון. זה הרי לגמרי יכול להיות צירוף מקרים. מסכימה לגמרי שיש המון אשליות בתחום הפוריות. נכון שקורים ניסים, אבל הם בגדר ניסים. זו לא הנורמה - זה החריג. גם אני זוכרת איך נתליתי בסיפורים על בטא 12 שבסופה נולד ילד מושלם, אבל מה לעשות שיש הרבה יורת סיפורים על בטא 12 שלא הכפילה ולא המשיכה להריון תקין ובריא. המשפט שהכי הרגיז אותי הוא המשפט האחרון "אילו הייתי עושה טיפולים...". למשפט הזה דווקא יש לי תשובה. מזל גדול שעשיתי טיפולים, כי בזכותם יש לי דווקא את הילדים שלי. אם לא הייתי עוברת טיפולים, בטח היו לי היום ילדים, והם היו נפלאים, אבל הם לא היו הילדים הספציפיים שלי, שנדמה שמישהו ממש שלח אותם אלינו. הם הם הילדים שלנו. ואותי זה הרבה יותר מספק משטות כמו ללמוד לקח חשוב על הגוף שלי.
 
גם אותי המשפט הזה הרגיז נורא

אני אגיד לך מה מפריע לי
מפריע לי שכשהייתי בטיפולים, והרגשתי נואשת, האמנתי בכל מה שסיפרו לי. אם הייתי קוראת את הספר הזה בתקופת הטיפולים הראשונה שלי, בטח הייתי מתפתה לנסות ולחיות את אורח החיים של הסופרת. היום אני יודעת שזה שטויות. מה שעובד עבור אחת לא בהכרח יעבוד עבור אחרת, ויותר מזה - יש המון מקריות. אין שום הוכחה ששינוי אורח החיים הוא זה שעזר למטופלת להכנס להריון. זה הרי לגמרי יכול להיות צירוף מקרים. מסכימה לגמרי שיש המון אשליות בתחום הפוריות. נכון שקורים ניסים, אבל הם בגדר ניסים. זו לא הנורמה - זה החריג. גם אני זוכרת איך נתליתי בסיפורים על בטא 12 שבסופה נולד ילד מושלם, אבל מה לעשות שיש הרבה יורת סיפורים על בטא 12 שלא הכפילה ולא המשיכה להריון תקין ובריא. המשפט שהכי הרגיז אותי הוא המשפט האחרון "אילו הייתי עושה טיפולים...". למשפט הזה דווקא יש לי תשובה. מזל גדול שעשיתי טיפולים, כי בזכותם יש לי דווקא את הילדים שלי. אם לא הייתי עוברת טיפולים, בטח היו לי היום ילדים, והם היו נפלאים, אבל הם לא היו הילדים הספציפיים שלי, שנדמה שמישהו ממש שלח אותם אלינו. הם הם הילדים שלנו. ואותי זה הרבה יותר מספק משטות כמו ללמוד לקח חשוב על הגוף שלי.
גם אותי המשפט הזה הרגיז נורא
מאותן סיבות שאת מציינת, אבל לא רק, אלא גם בגלל התפיסה המתייפיפת והמתנשאת משהו ש"וואלה, אני עברתי תהליך, בזמן שאלה שרצות לטיפולים מפסידות ידע על עצמן". למה מה? מי שעוברת טיפולים לא מתבשלת במיץ של עצמה, מבלה שעות בחקר עצמי ובמשא ומתן עם אלוהים והיקום? יש מישהי שהתהליך הזה *לא* משנה אותה? חוץ מזה אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת על הנסים וההיתלות בהם. שמתי לב שבזמן הטיפולים אנחנו נוטות לחשוב על נסים כעל משהו שיכול להפציע בכל רגע, בניגוד למה שרובנו חושבות בחיי היום-יום שלנו. אולי הפרת סדר החיים ה"טבעי" שאינהרנטית לטיפולים גורמת לנו להשעות במקום הזה את התפיסות הרגילות שלנו, בעניין הזה ובאחרים. השאלה היא אם את חושבת שיש לזה מקום, אם זה לגיטימי באיזשהו אופן, ואם כן - באיזה מקרים. ואיך אפשר בלי
לילדים הספציפיים שלך?... עתליה
 

דנימר

New member
אני נמצאת היום במקום אחר לגמרי

גם אותי המשפט הזה הרגיז נורא
מאותן סיבות שאת מציינת, אבל לא רק, אלא גם בגלל התפיסה המתייפיפת והמתנשאת משהו ש"וואלה, אני עברתי תהליך, בזמן שאלה שרצות לטיפולים מפסידות ידע על עצמן". למה מה? מי שעוברת טיפולים לא מתבשלת במיץ של עצמה, מבלה שעות בחקר עצמי ובמשא ומתן עם אלוהים והיקום? יש מישהי שהתהליך הזה *לא* משנה אותה? חוץ מזה אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת על הנסים וההיתלות בהם. שמתי לב שבזמן הטיפולים אנחנו נוטות לחשוב על נסים כעל משהו שיכול להפציע בכל רגע, בניגוד למה שרובנו חושבות בחיי היום-יום שלנו. אולי הפרת סדר החיים ה"טבעי" שאינהרנטית לטיפולים גורמת לנו להשעות במקום הזה את התפיסות הרגילות שלנו, בעניין הזה ובאחרים. השאלה היא אם את חושבת שיש לזה מקום, אם זה לגיטימי באיזשהו אופן, ואם כן - באיזה מקרים. ואיך אפשר בלי
לילדים הספציפיים שלך?... עתליה
אני נמצאת היום במקום אחר לגמרי
(והסיבות, לצערי, ידועות), לכן אין לי אפילו חצי אמונה בניסים בקונספט הזה. הנאיביות שלי עפה לה רחוק. אני בהחלט חושבת שבאופן כללי יש מקום לאמונה בניסים, אבל היא חייבת להיות מסויגת ולא דרסטית. אם האמונה היא קיצונית, גם מפח הנפש עלול להיות כזה. אם האמונה מסויגת, אז המציאות (המאכזבת לעיתים), מתקבלת במינון הנכון. בכלל, טבע האדם הוא כזה שיש לנו נטיה להאמין בכוח עליון ובניסים כשרע לנו וכשאנחנו מקווים לטוב. זה טבעי ונורמלי וקצת מרגיז אותי שהמחברת לקחה לעצמה בעלות על כך. והאמת? אותי ממש לא מעניין לגלות דברים על היכולות של הגוף שלי. הגוף בעיני הוא שירותי לאורח החיים שלי ולנפש שלי. אני לא מייחסת לו ישות נפרדת ולא נותנת לו ציונים.
 
זה לדעתי דבר שמאוד קשור לטיפולים

אני נמצאת היום במקום אחר לגמרי
(והסיבות, לצערי, ידועות), לכן אין לי אפילו חצי אמונה בניסים בקונספט הזה. הנאיביות שלי עפה לה רחוק. אני בהחלט חושבת שבאופן כללי יש מקום לאמונה בניסים, אבל היא חייבת להיות מסויגת ולא דרסטית. אם האמונה היא קיצונית, גם מפח הנפש עלול להיות כזה. אם האמונה מסויגת, אז המציאות (המאכזבת לעיתים), מתקבלת במינון הנכון. בכלל, טבע האדם הוא כזה שיש לנו נטיה להאמין בכוח עליון ובניסים כשרע לנו וכשאנחנו מקווים לטוב. זה טבעי ונורמלי וקצת מרגיז אותי שהמחברת לקחה לעצמה בעלות על כך. והאמת? אותי ממש לא מעניין לגלות דברים על היכולות של הגוף שלי. הגוף בעיני הוא שירותי לאורח החיים שלי ולנפש שלי. אני לא מייחסת לו ישות נפרדת ולא נותנת לו ציונים.
זה לדעתי דבר שמאוד קשור לטיפולים
אני חושבת שהרבה בנות הגיעו לאינטרוספקציה די מעמיקה לגבי היחסים שלהן עם הגוף שלהן במהלך הטיפולים, וזה תקף גם לגבי ראיית הגוף ככלי. מילת המפתח בעניין הזה היא "שירותיות". הרבה מאיתנו נוטות בהקשר הזה להתנכר מהגוף, ואני בטוחה שבמובן מסוים זה בלתי נמנע, כי בטיפולים יש מימד בולט מאוד של הפקעת הגוף מידינו. אולי זה עוד מימד שבו אפשר להבין את תימת ה"התקרבות לגוף" הניו-אייג'ית בהקשר של הטיפולים, בתור מין ריאקציה לאחד התהליכים היסודיים והאינהרנטיים שכרוכים בטיפולי פוריות בפרט ובמודרנה בכלל. אני חושבת שעצם היכולת שלך להתייחס לגוף באופן נייטראלי היא טובה ובריאה. עתליה
 

3קטנה

New member
כבד...כבד..

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
כבד...כבד..
וזמני כרגע קצר. מחר!
 
אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא
קראתי ספרים על פוריות עשיתי מה שהיה לי טוב ונעים (רפלקסולוגיה, דיקור, לימודים...) מצטערת להגיד שהלקח לחיים שלי מהטיפולים הוא אובדן התמימות. לעולם לא יעודד אותי ההסגר: "יהיה בסדר"
 
../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif בכל פעם שאני שומעת

אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא
קראתי ספרים על פוריות עשיתי מה שהיה לי טוב ונעים (רפלקסולוגיה, דיקור, לימודים...) מצטערת להגיד שהלקח לחיים שלי מהטיפולים הוא אובדן התמימות. לעולם לא יעודד אותי ההסגר: "יהיה בסדר"
בכל פעם שאני שומעת
"יהיה בסדר" אני מייד מתחילה לדאוג... מסכימה איתך לגמרי. עתליה
 
מישהי קראה לי?../images/Emo8.gif

רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
מישהי קראה לי?

מכיוון שאני לא משתתפת קבועה בפורום, אולי כדאי שאתן רקע קצרצר על עצמי, שגם יעזור למי שירצה לפרשן את תגובותי בהקשרן הנכון... בגיל 30 נולדה בתנו הבכורה מהריון ספונטני ותקין שהושג בחודש הראשון לנסיונותינו. בגיל 33 וקצת ניסינו להביא לה אח או אחות, מתוך ידיעה ברורה שזה יקרה באותה מהירות וקלות, ו...נחשו מה. לקצר את הסיפור: 3 שנים של אי-פריון משני על רקע בלתי מוסבר, מסלול הטיפולים הקונבנציונלי לכל אורכו ועל כל תחנותיו, 5 שאיבות, 8 החזרות, אחת הפלה, אחד אלוהינו וצמד תאומים, שאמנם לקח לו 3 שנים להקלט, אבל אחרי חצי שנה החליט שנמאס לו בפנים ונולד בשבוע 25+3. שלושה וחצי חודשים בפגיה, 5 ניתוחים והרבה דרמות לאחר מכן, והיום הפגפגים בני שנתיים ורבע, בריאים ומקסימים
. ולנושא הדיון: עדיין כואב לי הלב על כמה מאות, נו טוב - אלפי שקלים שעברו מכיסי לכיסי כמה מטפלים אלטרנטיביים, שכולם מצאו את הצ'קרות שלי במצב מצויין וכך גם את הצ'קים שלי, רק שהריון לא יצא מכל השמחה הזאת. ולכן אני מזדהה לחלוטים עם כל מי שציינה כאן שבהיותנו בתוך סאגת אי-הפריון (ואולי במקרה של אי-פריון בלתי מוסבר זה אפילו יותר מפתה) - אנחנו נוטים לגלות חולשה כלפי מוכרי אשליות למיניהם. במקרה של ג'וליה דווקא לא הרגשתי שאני מופנית לכיוון הזה - אולי בגלל שדי קרוב לתחילת הספר היא נותנת סיפור על ביקור שלה אצל מרפא "אינדיאני" שמוציא את דמות המרפא ואת כל התרבות שמסביבו כל-כך נלעגים, שקשה לחשוד בה ככוהנת ניו-אייג'. (שווה, אגב, לקרוא אפילו רק את החלק הזה בספר, פשוט בגלל שהוא קורע מצחוק). ועכשיו, אנסה להגיב לכל
של עתליה בנפרד, לפי הסדר:
אכן תחום הפוריות מהווה קרקע פוריה (לא יכולתי להתאפק).. לתעשיית האשליות, אבל בינינו, מה לא? העולם המודרני נהיה מורכב וקשה לכולם, ובמקביל עידן האינטרנט, המחשב הביתי וכל הגדג'טים הנילווים מאפשרים לכל נוד להוציא ספר. הבדידות והניכור האנושיים הולכים וגוברים במקביל לחיזוק הסגידה הכלל-עולמית להון ולטכנולוגיה, וכל מה שנשאר למרי מאוקלהומה בסופו של עוד יום עלוב וחסר תקווה בחייה הוא לעצור בדרכה הביתה בחנות הספרים הקרובה ולקנות עוד ספר מז'אנר ה-self help - שהקריאה בו תעניק לה עוד כמה שעות של הנאה ושל השראה לנסות לפתוח פרק חדש בחייה בו כל בעיותיה יפתרו. אני חושבת שכל השאלות שהעלת כאן רק מחזקות את דעתי שפשוט אין מנוס, ועל כל אחד ואחת לקחת אחריות מלאה על חייו, לקרוא כל מה שהוא רוצה אבל לעולם לא לשכוח להיות ביקורתי ולשאול שאלות - בקיצור להשתמש ביכולת החשיבה והשיפוט ולא לקנות את כל מה שמוכרים לו. לא הבנתי את שאלתך: "אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית? ". מה בקשר אליהם??אז קודם כל, אם סובלים מאי-פריון בלתי מוסבר, הרי שלא בהכרח זה כל-כך רע לזנוח לפעמים את הרפואה הקונבנציונלית, שבמקרה של פריון נועדה בראש ובראשונה לתת מענה לבעיות מוסברות כמו אי-ביוץ, חצוצרות סתומות או זרע חלש. ואם את כן שואלת לגבי המוסברות, אז לדעתי אם מישהי עם חצוצרות סתומות זונחת IVF כדי להתחיל לשתות מיץ נבט חיטה - כל מה שיש לי להגיד הוא שמגיע לה. אני קצת בוטה, אבל הרעיון שלי הוא פשוט - את אחראית לגופך, ולא אף אחד אחר. אני לא אוהבת גישה פטרנליסטית מדי כשזה נוגע לגוף האדם.
מסכימה איתך לגמרי - גם אני נורא מתעצבנת מהקישקושים הפוסט-מודרניסטיים על ה"סיבות"
ה"פסיכולוגיות"
לאי-הפריון, ועוד יותר מהטרמפיסטים שלהם שמאשימים את מטופלות הפריון במגוון רחב של זבל סוסים.
. רק שלא מצאתי שום אוירה כזאת בספר - להיפך, מה שאהבתי בספר, וזה גם מה שאמרתי לך כשנתתי אותו - הוא שהוא דווקא מאוד לא מטיפני, פשוט מספר את הסיפור שלה, ומעבר לכך, המחברת ניסתה יותר מפעם אחת להגיע לרפואה הקונבנציונלית - הרופאים פשוט זרקו אותה מהמדרגות ולא הותירו לה הרבה ברירות. תוכלי להפנות אותי למקומות בספר מהם קיבלת את ההרגשה הזו? אני סקרנית.
את הרצינליזציה הזאת שמעצבנת אותך אני ראיתי דווקא מכיוון אחר - של זה שאם החיים נתנו לך לימון - תנסי לשעות ממנו לימונדה. תראי, אני בחיים לא הייתי בוחרת לסבול 3 שנים מאי-פריון, ועוד יותר - ללדת תאומים בשבוע 25+3 על כל המשתמע מכך. זה היה נורא, נורא נורא ואני לא מאחלת את זה לשונאי. אבל בדיעבד, אני ממשיכה לחיות, ומעדיפה לעשות את זה בשפיות יחסית, ולכן מה נותר לי? איזה תשובה אתן לעצמי כאשר עולה השאלה הנוראית והבלתי נמנעת: "למה לעזעזאל זה קרה לי? מה עשיתי רע שהגיע לי כזה עונש?". התשובה היחידה היא לנסות, בדיעבד, ללמוד משהו, לצקת איזשהו תוכן בחוויה הקשה שכבר קרתה לי, לרבות כל הבחירות שהתבצעו בדרך ושאולי תרמו לה, ולא ניתן לשנותה. להבדיל מיליוני הבדלות, זה מזכיר לי הורים לילדים שנהרגו בתאונות דרכים, והם הקימו עמותה למלחמה בתאונות. ברור שזה לא מה שהם היו בוחרים מלכתחילה כדרך חיים - לעולם. אבל הבחירה הזו כידוע לו ניתנה להם, לא לנו ולא לאף אחד שחוטף מכה כזו כואבת ובלתי צפויה מלמעלה. רוצה לומר - המחברת כתבה בספר את מה שקרה לה (ובסוף היא הוסיפה עוד כמה סיפורים של זוגות אחרים - מסכימה איתך שזה היה מיותר אבל זה בהחלט חלק זניח בספר), ואת מה שהיא הרגישה ולמדה על עצמה. היא לא ניסתה לרגע להציג את זה כדרך היחידה, הנכונה, האולטימטיבית, או אפילו המועדפת - להרות. כשלעצמי, בתור "בלתי מוסברת" שלכאורה היתה יכולה לקבל ממנה את ההרגשה ש"יצאתי פרייארית" שלא עזבתי את הטיפולים ועברתי לנבט חיטה, אני מודה שבפירוש לא יצאתי עם הרגשה כזו - אפילו לא קצת. ולבסוף, מצטערת שהספר עיצבן אותך
. מקווה להצליח יותר בפעם הבאה...
 
לא שהוא עיצבן אותי

מישהי קראה לי?

מכיוון שאני לא משתתפת קבועה בפורום, אולי כדאי שאתן רקע קצרצר על עצמי, שגם יעזור למי שירצה לפרשן את תגובותי בהקשרן הנכון... בגיל 30 נולדה בתנו הבכורה מהריון ספונטני ותקין שהושג בחודש הראשון לנסיונותינו. בגיל 33 וקצת ניסינו להביא לה אח או אחות, מתוך ידיעה ברורה שזה יקרה באותה מהירות וקלות, ו...נחשו מה. לקצר את הסיפור: 3 שנים של אי-פריון משני על רקע בלתי מוסבר, מסלול הטיפולים הקונבנציונלי לכל אורכו ועל כל תחנותיו, 5 שאיבות, 8 החזרות, אחת הפלה, אחד אלוהינו וצמד תאומים, שאמנם לקח לו 3 שנים להקלט, אבל אחרי חצי שנה החליט שנמאס לו בפנים ונולד בשבוע 25+3. שלושה וחצי חודשים בפגיה, 5 ניתוחים והרבה דרמות לאחר מכן, והיום הפגפגים בני שנתיים ורבע, בריאים ומקסימים
. ולנושא הדיון: עדיין כואב לי הלב על כמה מאות, נו טוב - אלפי שקלים שעברו מכיסי לכיסי כמה מטפלים אלטרנטיביים, שכולם מצאו את הצ'קרות שלי במצב מצויין וכך גם את הצ'קים שלי, רק שהריון לא יצא מכל השמחה הזאת. ולכן אני מזדהה לחלוטים עם כל מי שציינה כאן שבהיותנו בתוך סאגת אי-הפריון (ואולי במקרה של אי-פריון בלתי מוסבר זה אפילו יותר מפתה) - אנחנו נוטים לגלות חולשה כלפי מוכרי אשליות למיניהם. במקרה של ג'וליה דווקא לא הרגשתי שאני מופנית לכיוון הזה - אולי בגלל שדי קרוב לתחילת הספר היא נותנת סיפור על ביקור שלה אצל מרפא "אינדיאני" שמוציא את דמות המרפא ואת כל התרבות שמסביבו כל-כך נלעגים, שקשה לחשוד בה ככוהנת ניו-אייג'. (שווה, אגב, לקרוא אפילו רק את החלק הזה בספר, פשוט בגלל שהוא קורע מצחוק). ועכשיו, אנסה להגיב לכל
של עתליה בנפרד, לפי הסדר:
אכן תחום הפוריות מהווה קרקע פוריה (לא יכולתי להתאפק).. לתעשיית האשליות, אבל בינינו, מה לא? העולם המודרני נהיה מורכב וקשה לכולם, ובמקביל עידן האינטרנט, המחשב הביתי וכל הגדג'טים הנילווים מאפשרים לכל נוד להוציא ספר. הבדידות והניכור האנושיים הולכים וגוברים במקביל לחיזוק הסגידה הכלל-עולמית להון ולטכנולוגיה, וכל מה שנשאר למרי מאוקלהומה בסופו של עוד יום עלוב וחסר תקווה בחייה הוא לעצור בדרכה הביתה בחנות הספרים הקרובה ולקנות עוד ספר מז'אנר ה-self help - שהקריאה בו תעניק לה עוד כמה שעות של הנאה ושל השראה לנסות לפתוח פרק חדש בחייה בו כל בעיותיה יפתרו. אני חושבת שכל השאלות שהעלת כאן רק מחזקות את דעתי שפשוט אין מנוס, ועל כל אחד ואחת לקחת אחריות מלאה על חייו, לקרוא כל מה שהוא רוצה אבל לעולם לא לשכוח להיות ביקורתי ולשאול שאלות - בקיצור להשתמש ביכולת החשיבה והשיפוט ולא לקנות את כל מה שמוכרים לו. לא הבנתי את שאלתך: "אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית? ". מה בקשר אליהם??אז קודם כל, אם סובלים מאי-פריון בלתי מוסבר, הרי שלא בהכרח זה כל-כך רע לזנוח לפעמים את הרפואה הקונבנציונלית, שבמקרה של פריון נועדה בראש ובראשונה לתת מענה לבעיות מוסברות כמו אי-ביוץ, חצוצרות סתומות או זרע חלש. ואם את כן שואלת לגבי המוסברות, אז לדעתי אם מישהי עם חצוצרות סתומות זונחת IVF כדי להתחיל לשתות מיץ נבט חיטה - כל מה שיש לי להגיד הוא שמגיע לה. אני קצת בוטה, אבל הרעיון שלי הוא פשוט - את אחראית לגופך, ולא אף אחד אחר. אני לא אוהבת גישה פטרנליסטית מדי כשזה נוגע לגוף האדם.
מסכימה איתך לגמרי - גם אני נורא מתעצבנת מהקישקושים הפוסט-מודרניסטיים על ה"סיבות"
ה"פסיכולוגיות"
לאי-הפריון, ועוד יותר מהטרמפיסטים שלהם שמאשימים את מטופלות הפריון במגוון רחב של זבל סוסים.
. רק שלא מצאתי שום אוירה כזאת בספר - להיפך, מה שאהבתי בספר, וזה גם מה שאמרתי לך כשנתתי אותו - הוא שהוא דווקא מאוד לא מטיפני, פשוט מספר את הסיפור שלה, ומעבר לכך, המחברת ניסתה יותר מפעם אחת להגיע לרפואה הקונבנציונלית - הרופאים פשוט זרקו אותה מהמדרגות ולא הותירו לה הרבה ברירות. תוכלי להפנות אותי למקומות בספר מהם קיבלת את ההרגשה הזו? אני סקרנית.
את הרצינליזציה הזאת שמעצבנת אותך אני ראיתי דווקא מכיוון אחר - של זה שאם החיים נתנו לך לימון - תנסי לשעות ממנו לימונדה. תראי, אני בחיים לא הייתי בוחרת לסבול 3 שנים מאי-פריון, ועוד יותר - ללדת תאומים בשבוע 25+3 על כל המשתמע מכך. זה היה נורא, נורא נורא ואני לא מאחלת את זה לשונאי. אבל בדיעבד, אני ממשיכה לחיות, ומעדיפה לעשות את זה בשפיות יחסית, ולכן מה נותר לי? איזה תשובה אתן לעצמי כאשר עולה השאלה הנוראית והבלתי נמנעת: "למה לעזעזאל זה קרה לי? מה עשיתי רע שהגיע לי כזה עונש?". התשובה היחידה היא לנסות, בדיעבד, ללמוד משהו, לצקת איזשהו תוכן בחוויה הקשה שכבר קרתה לי, לרבות כל הבחירות שהתבצעו בדרך ושאולי תרמו לה, ולא ניתן לשנותה. להבדיל מיליוני הבדלות, זה מזכיר לי הורים לילדים שנהרגו בתאונות דרכים, והם הקימו עמותה למלחמה בתאונות. ברור שזה לא מה שהם היו בוחרים מלכתחילה כדרך חיים - לעולם. אבל הבחירה הזו כידוע לו ניתנה להם, לא לנו ולא לאף אחד שחוטף מכה כזו כואבת ובלתי צפויה מלמעלה. רוצה לומר - המחברת כתבה בספר את מה שקרה לה (ובסוף היא הוסיפה עוד כמה סיפורים של זוגות אחרים - מסכימה איתך שזה היה מיותר אבל זה בהחלט חלק זניח בספר), ואת מה שהיא הרגישה ולמדה על עצמה. היא לא ניסתה לרגע להציג את זה כדרך היחידה, הנכונה, האולטימטיבית, או אפילו המועדפת - להרות. כשלעצמי, בתור "בלתי מוסברת" שלכאורה היתה יכולה לקבל ממנה את ההרגשה ש"יצאתי פרייארית" שלא עזבתי את הטיפולים ועברתי לנבט חיטה, אני מודה שבפירוש לא יצאתי עם הרגשה כזו - אפילו לא קצת. ולבסוף, מצטערת שהספר עיצבן אותך
. מקווה להצליח יותר בפעם הבאה...
לא שהוא עיצבן אותי
להיפך, במשך רוב הקריאה הייתי פשוט מרותקת. רק בפרקים האחרונים, שכולם שיר הלל למיץ דשא (או מה שזה היה) ולחנות הניו אייג' שבה היא קונה את הספרים שהיא קוראת באמצע הלילה באמבטיה, התחלתי להרגיש אי-נעימות מסוימת, שלא הפריעה לקתרזיס שלי כשהיא קיבלה את התשובה החיובית. מה שבאמת קלקל לי היה זה שגיליתי כבדרך אגב, שהגברת התחילה להעביר סדנאות self-help, בהתחלה במפגשים של Resolve (עמותת מטופלי הפריון האמריקנית) ואח"כ לבד. לענייננו- אני חושבת שהעלית כאן כמה זוויות מעניינות שמאזנות את נקודת המוצא שלי לדיון. למשל, לגבי העניין של "לעשות לימונדה" - את כמובן צודקת, ואין לי ספק שזה דבר שהיא התכוונה אליו, רק שהיה עוזר אילולא היא הייתה מייחסת את המסע להכנת הלימונדה כמשהו שהיה נשלל ממנה אם הייתה הולכת על תרומת ביצית, למשל. לגבי ה"קשקושים הפוסט-מודרניים" וזבל הסוסים - זה נכון שבמשך רוב הספר הנימה שלה די מאופקת, אבל לקראת הסוף (בפרק הסיום, אם אני לא טועה) היא מתבטאת בצורה די חריפה ואומרת משהו כמו "אף רופא לא יגיד לכם שכדי להשיג את המטרה שלכם קודם כל צריך להבריא את הגוף, ואני ההוכחה". וזה לא מדויק שאף רופא לא הסכים לטפל בה. היה רופא שאמר לה שאם ה-FSH שלה ירד מתחת ל-25, שתבוא לעשות מחזור של פרגונל, וכשזה קרה, היא החליטה לא ללכת על זה. ולגבי עניין הכהונה ואחריות המכהנים - אני חושבת שחלק מהמסר של אינדיכובה הוא - תשכחו מהקוסמים (ואני מסכימה איתך שהפרק Off to see the wizard צריך להכנס לפנתיאון!), בין אם הם רופאים שמנהלים מחלקות, ובין אם הם שמאנים מדרום מזרח אסיה. הבעיה היא המלכוד הקלאסי של שעתוק דגמים: הראשון אולי מקורי, אבל אלה שבאים אחריו באופן בלתי נמנע יפתחו איזשהו פס יצור. לי אישית זה מזכיר את "יצורי התעתוע" בסולאריס של סטניסלב לם: כשמנסים ליצור מחדש איזושהי יצירה חד-פעמית, באופן בלתי נמנע מצליחים רק לחקות את החיצוניות,בלי הרוח והתוכן, כמו שאלתור ג'ז גאוני ששמענו אתמול ועכשיו אנחנו מנסים לחזור עליו בבית הופך להיות נוקשה וחסר חיים בדיוק כמו לנגן קנטטה מהתווים. באותו אופן, אינדיכובה אינה יכולה שלא להפוך בעצמה למודל, ולדעתי היא גם די נהנית מזה. היא מרגישה שהיא עלתה על משהו, וחשוב לה שהדבר הזה יהיה זמין לכמה שיותר אנשים. בזה אין שום דבר פסול, רק שההכללות שאליהן היא נסחפת הופכות אותה לעוד אקזמפלר של התופעה שנגדה היא מתריעה. האם זה ניתן למניעה? אני לא יודעת. בכל מקרה, אני חושבת שמה שכתבת היה מרתק ומעשיר, וכתמיד, אני נהנית להתפלמס איתך. עתליה
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה