עתליה3 המקורית
New member
רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.
קודם כל, אני חושבת שברפואה בכלל ובתחום הפוריות בפרט, יש תעשיית ענק של אשליות. אני לא אומרת שכל מי שמציע טיפול אלטרנטיבי הוא שרלטן, ממש לא. אני רק אומרת שהפגיעוּת של אנשים שנמצאים בתוך זה גורמת להם להשקיע זמן, כסף ותקוות בדברים שלא תמיד מקדמים אותם. גם כאן אפשר כמובן להעלות שאלות - מי קובע מה מקדם? רק מה שמביא תוצאות? ואם טיפול או גישה מסוימת גורמים למטופלת להאמין ולתפקד טוב יותר, אולי זה עוזר? אבל מה בקשר לשיטות וגישות שגורמים למטופלת לזנוח את הרפואה הקונבנציונלית?
נורא מרגיזה אותי גם הגישה הזו שאומרת "בעיות פריון הן פונקציה של דברים לא סגורים אצל הבנאדם, ושל אורח חיים לא נכון. אילו לא היינו מתעצלים, והיינו חיים לפי הטבע, כולנו היינו בבריאות מושלמת". בעיניי זו כבר ממש דמגוגיה, השלכה של רגשות האשם הפוסט-מודרניים שלנו על תחום הפוריות. אני חושבת שיש מספיק צער בעולם גם בלי הרציונליזציות העלובות האלה. מצד שני, מישהו יכול לבוא ולטעון שהחשיבה הזו מאפשרת למטופל/ת עשייה, ומכאן גם איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלו/ה.
ושיא השיאים - רציונליזציות כמו "אילו הייתי עושה טיפולים, לא הייתי לומדת לקח חשוב על הגוף שלי ועל עצמי". בחייכם!!
יש כאן *מישהי* שבמהלך הטיפולים שלה לא הרגישה שהיא לומדת משהו בדרך הזו, שהיא סוגרת דברים עם עצמה ומפיקה לקחים? טיפולי פוריות, לצערנו, זה לא איזשהו highway לעצלנים, שחוסך לך את "פקקי התנועה" של האנשים הרגילים שעובדים קשה... אותי זה הרגיז.
אז זהו, רציתי לשתף אתכן במחשבות שהיו לי בעניין, ואשמח לשמוע את דעתכן לגבי השאלות הנ"ל והאופן שבו הן מוצגות ונפתרות באמצעי התקשורת מדי פעם. וכמובן - תודה לאחת ושניים על שהשאילה לי את הספר
עתליה
רציתי לספר לכן על ספר (ארוך!)
זה ספר מאת ג'וליה אינדיכובה, אמריקנית ממוצא סלובקי, שנקרא Inconceivable. פירוש השם הוא משחק מלים - גם "כזו שלא יכולה להרות" וגם "בלתי נתפס" או "לא יעלה על הדעת". זה ספר די מפורסם בקרב מאותגרות הפריון בארה"ב, אבל אני לא יודעת כמה מכן מכירות אותו, אז אני אספר בקצרה את תוכנו: המחברת היא אישה בת 42 שמנסה להרות בשנית לאחר לידת בתה הראשונה, ו-אופס! מסתבר שה-FSH שלה מרקיע שחקים. היא הולכת לרופאים הבכירים ביותר שלא נותנים לה תקווה ומפנים אותה לתרומת ביצית. היא מנסה להיעזר ברפואה הסינית וגם שם לא מקבלת תשובות שמספקות אותה. הגישה של הרופאים כלפיה מרגיזה אותה בפסקנותה, והיא מתחילה לחפש דרכים לנקות את הגוף מרעלים ולשפר את האנרגיה ע"י תזונה נכונה, יוגה, דמיון מודרך וכד', מתוך מחשבה שהגוף והנפש שלה צריכים להיות נקיים ונמרצים כדי לקלוט הריון, וראו זה פלא - בהדרגה היא עוברת מעין תהליך של "התחדשות נעורים", מרגישה ונראית הרבה יותר טוב, ה-FSH שלה יורד (אם כי לא לרמה שמאפשרת טיפול), וכמובן - נקלטת להריון ספונטני לחלוטין מביצית שלה ויולדת עוד בת. Next thing you know, היא הופכת למעין גורו מקומית ומעבירה סדנאות על השיטה שלה למאותגרות פריון ו"סתם" אנשים שלא ממש מאמינים ברפואה המערבית. סיימתי לקרוא את הספר הזה בתחושה מאוד אמביוולנטית. כל עוד שהיה מדובר רק על הסיפור האישי שלה, הייתי מרותקת (היא כותבת בצורה שנונה וסוחפת), ומלאת הערכה כלפיה על כך שהלכה עם מה שהאמינה, ובדרך גם הרוויחה הריון ספונטני. אבל כשהיא התחילה להביא סיפורים של זוגות אחרים שבדרך נס פתרו את הבעיות שלהם ע"י self-help, זה התחיל להשמע לי כמו הטפה מסיונרית. היו כמה דברים שהרגיזו אותי.