אח, ריי קולמן... האיש והאגדה
קולמן היה בן הדור הראשון לעיתונאי המוסיקה הבריטיים. הוא היה בין הראשונים להתייחס למוסיקת "פופ" ברצינות, והכניס לתחום כתיבה מקצועית, אי שם בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. קולמן כתב ב"מלודי מייקר", ובתור מי ש"היה שם", הוא פיתח יחסים קרובים עם כל השמות הגדולים. אך הוא גם נשאר שבוי בתפישות של דורו - דור שנות החמישים. הוא לא הצליח לפתח נקודת מבט אובייקטיבית ואישית על המוסיקה והמוסיקאים אותם הוא סיקר; הוא לא נהיה מבקר. כמו רבים מהעיתונאים בשנות השישים (ותחילת שנות השבעים), הוא העריץ את מושאי כתיבתו, אך בניגוד להם, הוא נטה לטשטש בכתיבתו את הצדדים הפחות-יפים באישיותם, לצנזר דברים לא-נעימים ולהמנע מביקורת גלויה. קולמן לא ראה עצמו כחלק מתרבות-הנגד של התקופה, למיטב ידיעתי, ולכן לא היה מחוייב לאתוס של הרוק. לימים הוא נהיה העורך הראשי בעיתון, וכיהן בתפקיד עד תחילת שנות השמונים, בעצם. די מצחיק לקרוא היום כתבות שכתב בשנים האחרונות לכהונתו - כתבות-ענק של ששה ושמונה עמודי broadsheet על ווייטסנייק, או קווין, או גארי ניומן, אמנים שאהב, ושמשקלם היה משקל נוצה. לאחר פרישתו כתב מספר ספרים, ביניהם ביוגרפיה של ג'ון לנון, כמדומני, עוד אחד ממושאי ההערצה שלו. הוא נפטר לפני כמה שנים.
