רוצה לראות בבהירות. משתפת בדילמה.
שלום לכם. אני ממש לא נוטה להתייעץ (לצערי). הפעם מרגישה שרוצה וצריכה לקבל נקודות מבט של אנשים אחרים. שאולי איבדתי את הכיוון – רוצה לבדוק איתכם אם אפשר. אנסה להביא את העניין בקצרה: כמובן, אני פה כי נישואי במשבר. מעט רקע הכרחי: ביחד עם בן זוגי כבר עשר שנים + שני ילדים קטנים. עבור בן זוגי זו מערכת משפחתית שנייה (יש עוד שני ילדים גדולים שהקשר עמם מצוין). אנחנו 'לא ילדים' בעצמנו – האמהות שלי מאוחרת כי חיכיתי "לאיש הנכון ולזמן הנכון". האיש שלי הוא איש טוב, חכם וחם. מה שכן, יש לו קשיים בלשמור על מסגרת עבודה יציבה. לאורך השנים ידענו תקופות של מצוקה כלכלית אמיתית. תמיד היתה קורת גג ואוכל על השולחן אולם היה מתח מתמיד מאיפה נשלם את חשבון החשמל? את המיסים למערכת החינוך וכד'. קרה שדחינו תשלומים, מה שהפך לחובות מעיקים והגביר את התחושות שאנחנו 'רודפים אחרי הזנב של עצמנו'. בעיקר, שבכל פעם שהאיש שלי התחיל עבודה וקצת התחלנו לטפס, היתה נסיגה מיידית כאשר פוטר מעבודתו ושוב נפלנו אל הבור. המון ויתורים ותחושת מחנק ליוו את החיים בעשור האחרון. הדבר הטוב הוא כמובן הילדים והניסיון שלי ושלו להתקדם מבחינה מקצועית. חשוב לציין שלאישי מקצוע מיוחד, שאין בו הצעות רבות וגם האפשרויות יחסית מוגבלות ונמצאות בעיקר בפריפריה. אנחנו גרים בצפון הרחוק . לאורך השנים, כשראיתי 'לאן הרוח נושבת' ואת בן הזוג שלי כל כך מתוסכל ומדוכא מהמצב, הצעתי לו לנצל את התקופה של האבטלה לטובתו ולהתחיל ולתכנן שינויים במקצוע ובכיוונים שהוא הולך בהם. בזה התאכזבתי, כי יש לו נטייה ללכת 'ראש בקיר' ולהתעקש, במקום לחשוב בגדול ולראות שיש כיוונים נוספים שניתן לקחת (ואני יודעת שיש לו כישרונות, רק הוא תקוע עם המקצוע שבחר לעצמו דווקא). לפני כחצי שנה קיבל בן זוגי עבודה בחו"ל – הצעה שהיתה קפיצת מדרגה מכל בחינה: מקצועית, כספית ובעיקר – נפשית. הוא מאוד רצה בזה, ואני הסכמתי. הרגשתי שעדיף כרגע למלא אותו מבחינה רגשית ובמקביל להתאושש מעט כלכלית, כדי שנתחיל להרגיש יותר טוב. הסכמתי לזה ובמשך שלושה חודשים היה בן זוגי לחו"ל. היה לי מאוד קשה, ללא עזרתו לתפקד עם הילדים והעבודה (אני ממש לבד פה, אפילו חברים קרובים שאפשר ממש לסמוך עליהם אין לי, גם לא משפחה). חוץ מזה שגם מאוד התגעגעתי, אבל זה מעבר לקושי היומיומי. לאחר שלושת החודשים הללו שוב הוא פוטר, מה שהיה טראומטי בפני עצמו. מאז הוא 'יושב בבית' – ומאוד קשה לנו מבחינה כלכלית ונפשית. אלא מה – שהתרגלתי לזה. קשה לי להגיד את זה, אבל עם העומס הזה אני כבר מתמודדת ורגילה. אז עכשיו לעניין: הצעת עבודה בדרום... הוא מאוד מעוניין ורוצה – הצעה טובה והוגנת כספית מאתגרת מקצועית. כאן בצפון יוכל לכל היותר בשלב זה לעבוד בשכר מינימום כפועל או שומר, ואין הצעות בתחומו ומי יודע אם ומתי יהיו. אני לא רוצה לעבור לדרום – בטח לא לאור חוסר היציבות שלו בעבודה. אוהבת את הצפון ורוצה להישאר. נכון שהדרום זה לא חו"ל, ואפשר להיפגש בסופ"ש, אבל – כל השבוע יהיה 'עלי' ואני כבר יודעת כמה זה קשה. אני מרגישה שאם אני הופכת להיות 'חד הורית' שהאיש שלה 'מפרנס' אותה – כלומר מכניס 'מזונות' כל חודש (עם כל הכבוד, אני מכניסה יותר לאורך השנים, אז לא בדיוק מפרנסים אותי) – אני לא מוכנה לזה! יודעת שהפעם זה לא נכון לי לוותר על כ"כ הרבה, אפילו לא בשביל רווחה כלכלית ונפשית בתחום זה. המחיר של להיות לבד, של ילדים שלא רואים את אבא שלהם, של התחושה הקשה הזו של התסכול ביום-יום: שאין עם מי לדבר, לחבק, לכעוס, לריב – כל הדברים שהם חלק מהחיים של זוג ומשפחה – אני כבר לא מוכנה לוותר עליהם. יש ביננו חילוקי דיעות מאוד קשים בנוגע לזה. חוץ מזה שזה פוגע בי שאני מרגישה שהוא כעת מוכן 'לוותר' על המשפחה שלו וללכת לעבוד רחוק, הוא חושב שזה הדבר הנכון לעשות ונראה לי שהוא יעמוד על הרגליים האחוריות (כלומר אני אצטרך ממש לקבוע בשבילו אם ילך אם אני רוצה שדברים יהיו כמו שאני רוצה, כי אם אגיד לא אגיד זאת מפורשות הוא יעדיף לעבוד שם). אני חושבת שצריך לשנות את הגישה, לעבוד בשכר מינימום אם אין ברירה, לחשוב איך משנים כיוון מבחינה אישית ומקצועית, לא 'לרוץ' כל פעם למקום ששם יש הצעה אלא לשלוט יותר בחיים שלך – ולא לתת לדברים חיצוניים כמו איפה יש הצעת עבודה 'כרגע' לקבוע לנו. עייפתי מחוסר יציבות ומנדודים. אני מרגישה מאוד קשה ושזה ממש משבר בקשר, ואולי אפילו פרידה. מה אתם חושבים: האם צריך להמשיך ולנסות, גם במחיר וויתורים על הורות וזוגיות ומרחק, לשפר את המצב הכלכלי ולחוות עבודה מספקת ומאתגרת, או שאולי צריך לשנות את הראש ולהגיד שיתכן וזה אומר שמוותרים על עבודה טובה ומכניסה (שמי יודע כמה זמן אשאר בה) חושבים בצורה יותר מאורגנת מה חשוב לי בחיים ואיך אני משיג את זה, וגם ממשיכים ומחויבים בנוכחות למשפחה ובחלוקת הנטל – לא רק מבחינה כלכלית? זו דילמה קשה. דעתי יחסית מגובשת, אך אני רוצה לשמוע עוד דעות – אולי אני טועה. המחיר כאן יכול להיות פרידה, וחבל. מאוד אודה לכל מי שיגיב (וכמובן תודה על הנכונות לקרוא עד כאן, זה עוד אחרי שניסיתי לקצץ...).
שלום לכם. אני ממש לא נוטה להתייעץ (לצערי). הפעם מרגישה שרוצה וצריכה לקבל נקודות מבט של אנשים אחרים. שאולי איבדתי את הכיוון – רוצה לבדוק איתכם אם אפשר. אנסה להביא את העניין בקצרה: כמובן, אני פה כי נישואי במשבר. מעט רקע הכרחי: ביחד עם בן זוגי כבר עשר שנים + שני ילדים קטנים. עבור בן זוגי זו מערכת משפחתית שנייה (יש עוד שני ילדים גדולים שהקשר עמם מצוין). אנחנו 'לא ילדים' בעצמנו – האמהות שלי מאוחרת כי חיכיתי "לאיש הנכון ולזמן הנכון". האיש שלי הוא איש טוב, חכם וחם. מה שכן, יש לו קשיים בלשמור על מסגרת עבודה יציבה. לאורך השנים ידענו תקופות של מצוקה כלכלית אמיתית. תמיד היתה קורת גג ואוכל על השולחן אולם היה מתח מתמיד מאיפה נשלם את חשבון החשמל? את המיסים למערכת החינוך וכד'. קרה שדחינו תשלומים, מה שהפך לחובות מעיקים והגביר את התחושות שאנחנו 'רודפים אחרי הזנב של עצמנו'. בעיקר, שבכל פעם שהאיש שלי התחיל עבודה וקצת התחלנו לטפס, היתה נסיגה מיידית כאשר פוטר מעבודתו ושוב נפלנו אל הבור. המון ויתורים ותחושת מחנק ליוו את החיים בעשור האחרון. הדבר הטוב הוא כמובן הילדים והניסיון שלי ושלו להתקדם מבחינה מקצועית. חשוב לציין שלאישי מקצוע מיוחד, שאין בו הצעות רבות וגם האפשרויות יחסית מוגבלות ונמצאות בעיקר בפריפריה. אנחנו גרים בצפון הרחוק . לאורך השנים, כשראיתי 'לאן הרוח נושבת' ואת בן הזוג שלי כל כך מתוסכל ומדוכא מהמצב, הצעתי לו לנצל את התקופה של האבטלה לטובתו ולהתחיל ולתכנן שינויים במקצוע ובכיוונים שהוא הולך בהם. בזה התאכזבתי, כי יש לו נטייה ללכת 'ראש בקיר' ולהתעקש, במקום לחשוב בגדול ולראות שיש כיוונים נוספים שניתן לקחת (ואני יודעת שיש לו כישרונות, רק הוא תקוע עם המקצוע שבחר לעצמו דווקא). לפני כחצי שנה קיבל בן זוגי עבודה בחו"ל – הצעה שהיתה קפיצת מדרגה מכל בחינה: מקצועית, כספית ובעיקר – נפשית. הוא מאוד רצה בזה, ואני הסכמתי. הרגשתי שעדיף כרגע למלא אותו מבחינה רגשית ובמקביל להתאושש מעט כלכלית, כדי שנתחיל להרגיש יותר טוב. הסכמתי לזה ובמשך שלושה חודשים היה בן זוגי לחו"ל. היה לי מאוד קשה, ללא עזרתו לתפקד עם הילדים והעבודה (אני ממש לבד פה, אפילו חברים קרובים שאפשר ממש לסמוך עליהם אין לי, גם לא משפחה). חוץ מזה שגם מאוד התגעגעתי, אבל זה מעבר לקושי היומיומי. לאחר שלושת החודשים הללו שוב הוא פוטר, מה שהיה טראומטי בפני עצמו. מאז הוא 'יושב בבית' – ומאוד קשה לנו מבחינה כלכלית ונפשית. אלא מה – שהתרגלתי לזה. קשה לי להגיד את זה, אבל עם העומס הזה אני כבר מתמודדת ורגילה. אז עכשיו לעניין: הצעת עבודה בדרום... הוא מאוד מעוניין ורוצה – הצעה טובה והוגנת כספית מאתגרת מקצועית. כאן בצפון יוכל לכל היותר בשלב זה לעבוד בשכר מינימום כפועל או שומר, ואין הצעות בתחומו ומי יודע אם ומתי יהיו. אני לא רוצה לעבור לדרום – בטח לא לאור חוסר היציבות שלו בעבודה. אוהבת את הצפון ורוצה להישאר. נכון שהדרום זה לא חו"ל, ואפשר להיפגש בסופ"ש, אבל – כל השבוע יהיה 'עלי' ואני כבר יודעת כמה זה קשה. אני מרגישה שאם אני הופכת להיות 'חד הורית' שהאיש שלה 'מפרנס' אותה – כלומר מכניס 'מזונות' כל חודש (עם כל הכבוד, אני מכניסה יותר לאורך השנים, אז לא בדיוק מפרנסים אותי) – אני לא מוכנה לזה! יודעת שהפעם זה לא נכון לי לוותר על כ"כ הרבה, אפילו לא בשביל רווחה כלכלית ונפשית בתחום זה. המחיר של להיות לבד, של ילדים שלא רואים את אבא שלהם, של התחושה הקשה הזו של התסכול ביום-יום: שאין עם מי לדבר, לחבק, לכעוס, לריב – כל הדברים שהם חלק מהחיים של זוג ומשפחה – אני כבר לא מוכנה לוותר עליהם. יש ביננו חילוקי דיעות מאוד קשים בנוגע לזה. חוץ מזה שזה פוגע בי שאני מרגישה שהוא כעת מוכן 'לוותר' על המשפחה שלו וללכת לעבוד רחוק, הוא חושב שזה הדבר הנכון לעשות ונראה לי שהוא יעמוד על הרגליים האחוריות (כלומר אני אצטרך ממש לקבוע בשבילו אם ילך אם אני רוצה שדברים יהיו כמו שאני רוצה, כי אם אגיד לא אגיד זאת מפורשות הוא יעדיף לעבוד שם). אני חושבת שצריך לשנות את הגישה, לעבוד בשכר מינימום אם אין ברירה, לחשוב איך משנים כיוון מבחינה אישית ומקצועית, לא 'לרוץ' כל פעם למקום ששם יש הצעה אלא לשלוט יותר בחיים שלך – ולא לתת לדברים חיצוניים כמו איפה יש הצעת עבודה 'כרגע' לקבוע לנו. עייפתי מחוסר יציבות ומנדודים. אני מרגישה מאוד קשה ושזה ממש משבר בקשר, ואולי אפילו פרידה. מה אתם חושבים: האם צריך להמשיך ולנסות, גם במחיר וויתורים על הורות וזוגיות ומרחק, לשפר את המצב הכלכלי ולחוות עבודה מספקת ומאתגרת, או שאולי צריך לשנות את הראש ולהגיד שיתכן וזה אומר שמוותרים על עבודה טובה ומכניסה (שמי יודע כמה זמן אשאר בה) חושבים בצורה יותר מאורגנת מה חשוב לי בחיים ואיך אני משיג את זה, וגם ממשיכים ומחויבים בנוכחות למשפחה ובחלוקת הנטל – לא רק מבחינה כלכלית? זו דילמה קשה. דעתי יחסית מגובשת, אך אני רוצה לשמוע עוד דעות – אולי אני טועה. המחיר כאן יכול להיות פרידה, וחבל. מאוד אודה לכל מי שיגיב (וכמובן תודה על הנכונות לקרוא עד כאן, זה עוד אחרי שניסיתי לקצץ...).
