רוצה בבקשה להתייעץ
מאז שאמי נפטרה לפני מספר שנים (ואז עברתי משבר רציני של חרדות ודכאון) עברתי תקופות קשות של חרדות, תקופות בינוניות ותקופות טובות. ממש בגלים. עם הזמן החרדה התרכזה בעיקר בהריון ולידה אבל לא רק. כשנכנסתי להריון עברתי משבר נוראי של חרדות. זו היתה התקופה הכי חשוכה. הבעיה היא שתרופות הרגעה לא כל כך עוזרות לי. שום דבר לא עזר עד שהיום, לאחר הפלה טבעית, התייצבתי על 40 מ"ג רסיטל ואני מרגישה טוב יותר אך משהו בתוכי עדיין תוהה אם העובדה שהפלתי את העובר וההריון שכל כך חרדתי ממנו הופסק, היא הסיבה להרגשה היותר טובה ולא התרופה. אני כל הזמן חושבת על החרדות שהיו לי בזמן ההריון. אני חושבת שהייתי ממש במצב גרוע, אולי אפילו לא רחוקה מאשפוז. הייתי ממש במצב על הפנים ואני מרגישה שההפלה היא שהחזירה אותי לשפיות אבל מה היה קורה אם לא היתה הפלה? אם הייתי צריכה להתמודד עם המשך ההריון? העובדה שאני על מינון יחסית גבוה של רסיטל ושאין כמעט כדורי הרגעה שעוזרים לי ממש מלחיצה אותי כי מה יהיה במצב הלחץ הבא? מה יהיה כשכן אכנס להריון בעתיד? ועולות בי המון שאלות של למה אני נכנסת למצבים כאלה קיצוניים ולמה תרופות בקושי עוזרות לי? זו תחושה איומה שגם אם יקרה משהו שיכניס אותי למצב קיצוני לא יהיה מי או מה שיוכלו לעזור לי כי כשאני בפאניקה אמיתית (ואצלי זה נמשך ימים, שבועות, לא כמה שעות) שום כדור לא עוזר לי אז אפילו אם אצטרך אשפוז נניח (במקרה הקיצוני) מה זה יעזור? הרי התרופות שיתנו לי שם לא יעזרו. אני מפחדת להיכנס ללופ של חרדות ללא מוצא ולהגיע למצב שלא אוכל לצאת ממנו ושבסופו של דבר אתמוטט נפשית ואני מרגישה שהייתי קרובה לזה פעמיים בחיים (כשאמא שלי חלתה וכשהייתי בהריון) וזה מפחיד אותי שיקרה שוב. אני מרגישה שהחיים שלי הם קרוסלה, פעם למטה פעם למעלה ואני מפחדת מהפעם הבאה שאהיה למטה ומה יהיו התוצאות של זה. בכלל, אני מרגישה שהדימוי העצמי שלי לאחרונה על הקרשים בגלל העניין שכבר כמה שנים רצופות אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. מה זה אומר עלי? למה אני לא יכולה להיות כמו רוב האנשים שמתמודדים בלי תרופות ובלי טיפול? או לפחות לא בצורה כזו אינטנסיבית? ולמה לא מצאתי משהו שבאמת עוזר לי להרגיע את עצמי? בקיצור, אלה המחשבות הקשות שעוברות עלי בימים האחרונים. אני מבולבלת וממש קשה לי שאני צריכה להיות על מינון כזה גבוה של תרופות (40 מ"ג רסיטל) כדי להרגיש נורמלי ולתפקד. אשמח לשמוע מה דעתכם. מילות עידוד לא יזיקו. תודה מראש על ההקשבה
מאז שאמי נפטרה לפני מספר שנים (ואז עברתי משבר רציני של חרדות ודכאון) עברתי תקופות קשות של חרדות, תקופות בינוניות ותקופות טובות. ממש בגלים. עם הזמן החרדה התרכזה בעיקר בהריון ולידה אבל לא רק. כשנכנסתי להריון עברתי משבר נוראי של חרדות. זו היתה התקופה הכי חשוכה. הבעיה היא שתרופות הרגעה לא כל כך עוזרות לי. שום דבר לא עזר עד שהיום, לאחר הפלה טבעית, התייצבתי על 40 מ"ג רסיטל ואני מרגישה טוב יותר אך משהו בתוכי עדיין תוהה אם העובדה שהפלתי את העובר וההריון שכל כך חרדתי ממנו הופסק, היא הסיבה להרגשה היותר טובה ולא התרופה. אני כל הזמן חושבת על החרדות שהיו לי בזמן ההריון. אני חושבת שהייתי ממש במצב גרוע, אולי אפילו לא רחוקה מאשפוז. הייתי ממש במצב על הפנים ואני מרגישה שההפלה היא שהחזירה אותי לשפיות אבל מה היה קורה אם לא היתה הפלה? אם הייתי צריכה להתמודד עם המשך ההריון? העובדה שאני על מינון יחסית גבוה של רסיטל ושאין כמעט כדורי הרגעה שעוזרים לי ממש מלחיצה אותי כי מה יהיה במצב הלחץ הבא? מה יהיה כשכן אכנס להריון בעתיד? ועולות בי המון שאלות של למה אני נכנסת למצבים כאלה קיצוניים ולמה תרופות בקושי עוזרות לי? זו תחושה איומה שגם אם יקרה משהו שיכניס אותי למצב קיצוני לא יהיה מי או מה שיוכלו לעזור לי כי כשאני בפאניקה אמיתית (ואצלי זה נמשך ימים, שבועות, לא כמה שעות) שום כדור לא עוזר לי אז אפילו אם אצטרך אשפוז נניח (במקרה הקיצוני) מה זה יעזור? הרי התרופות שיתנו לי שם לא יעזרו. אני מפחדת להיכנס ללופ של חרדות ללא מוצא ולהגיע למצב שלא אוכל לצאת ממנו ושבסופו של דבר אתמוטט נפשית ואני מרגישה שהייתי קרובה לזה פעמיים בחיים (כשאמא שלי חלתה וכשהייתי בהריון) וזה מפחיד אותי שיקרה שוב. אני מרגישה שהחיים שלי הם קרוסלה, פעם למטה פעם למעלה ואני מפחדת מהפעם הבאה שאהיה למטה ומה יהיו התוצאות של זה. בכלל, אני מרגישה שהדימוי העצמי שלי לאחרונה על הקרשים בגלל העניין שכבר כמה שנים רצופות אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. מה זה אומר עלי? למה אני לא יכולה להיות כמו רוב האנשים שמתמודדים בלי תרופות ובלי טיפול? או לפחות לא בצורה כזו אינטנסיבית? ולמה לא מצאתי משהו שבאמת עוזר לי להרגיע את עצמי? בקיצור, אלה המחשבות הקשות שעוברות עלי בימים האחרונים. אני מבולבלת וממש קשה לי שאני צריכה להיות על מינון כזה גבוה של תרופות (40 מ"ג רסיטל) כדי להרגיש נורמלי ולתפקד. אשמח לשמוע מה דעתכם. מילות עידוד לא יזיקו. תודה מראש על ההקשבה