רון ארד ודמעות

יעל נור

New member
רון ארד ודמעות

זה לא קשור לפורום, זה לא על הומואים או לסביות, זה לא על זוגיות או על גאווה, אבל שמעתי עכשיו רדיו והתחלתי לבכות, והיה לי חשוב לחלוק את זה איתכם. ישבתי לי באמצע יום עבודה, כמה דקות של מנוחה וכוס של צ'אי חם. וברקע רשת ג'. והתחיל השיר של רון ארד ואני רציתי לבכות והתקשרתי לחוקית ושאלתי אותה "למה הם לא רוצים לשחרר אותו, להגיד לנו שהוא חי או מת, משהו". והיא, הגיונית שכמותה, אמרה "הוא מת", ואני אמרתי, "אפילו אם הוא מת, הם הרי יודעים שנעשה הכל כדי לקבל אפילו את הגופה שלו" והיא השיבה, "אבל הם לא רוצים להודות שהוא היה אצלם כל הזמן, שהם שיקרו כל הזמן". ואני, אני רק רציתי לבכות, שהוא שם, חי או מת, אבל רחוק. רחוק מכל אהוביו, מכל מי שהוא היה, מכל מי שיכול היה להיות. ונעשה לי עצוב כל כך שכמה דמעות חמקו להן. ועכשיו אני כותבת לכם ואני חשובת כמה אכזריות יש בעולם. כמה כאב, שהרי גם אם הוא יחזור הוא לעולם כבר לא יהיה מי שהיה, לעולם כבר לא יכיר את בתו כילדה קטנה. כולם יהיו לו כזרים. וזה עצוב נורא. ולא רוצה לחשוב שאנחנו כמדינה לא עשינו הכל כדי להחזיר אותו, כי אם אני אחשוב שזה נכון משבר האמון שלי עם המולדת הזאת, העיקשת, יהיה גדול מדי. נזכרתי במפגש שהיה לנו פעם, בתיכון, עם בחור שחזר מהשבי. הוא סיפר כמה קשה היה לחזור כשהמדינה סערה ברגשות מנוגדים של בעד ונגד העיסקה. כשרצו אותם, אבל ידעו שהמחיר היה נורא. ופתאום נזכרתי שהבעל של בת דודה שלי היה שבוי בסוריה ושאף פעם לא ישבתי לשמוע את הסיפור שלו. ואני מנסה לחזור לשגרה, אבל השיר מהדהד לי "כשתחזור ביום מן הימים... נשיר לך ברון...." וזה עושה לי עצוב נורא. זה לא על הומואים או לסביות, זה לא על זוגיות או גאווה, זה על בני אדם ועל כמה חשוב שלא נאבד את זה, את הרגישות שלנו, את האנושיות שלנו, כי בלעדיהן אין לנו כלום. רון, המילים הללו הן בשבילך ובשביל כל מי שעוד מחכה שנמצא אותו ונחזיר אותו הביתה... "לזכור ודבר לא לשכוח" (פתאום המילים הללו של שלונסקי, אם אני לא טועה, מתאימות לי גם לכאן). יעל
|שגם גיא חבר שלא יודעים אפילו אם הוא שבוי לא יוצא לי מהראש... עצוב לחיות כאן. נדמה לי שיהונתן גפן כתב פעם שלפעמים קל יותר לחיות בניכר כי שם פחות איכפת לך ואילו כאן הכל צורב ובוער מבפנים כי "זה שלנו".|
 

S h a m i

New member
צמרמורת...

היום יום מעביר מאיתנו מחשבות כאלו, אבל רגעים בחיים מחזירים לנו את האמפטיה למציאות ואנחנו רועדים מבפנים. קולן של המשפחות האבודות בסערה הרגשית והיום יומית היא הקשה מנשוא. אני רק יכול לקוות, כפי שאמרת שאכן כל הממשלות עשו את כל המאמצים לגלות פרטים ואף להחזיר כל שבוי ושבוי ממדינות האויב. אני רק רוצה לאחל להם שלווה במציאת בני המשפחה ושיבתם לחיקם... שמי.
 

הצנצנת

New member
אמא מבכה בבית.

מאוד לא אנושי להעלים מידע על בני אדם. מאוד לא הגון. כל עוד אין זיהוי ודאי, ואולי גם אחרי, אמא תמיד "מקווה בסתר שאולי עוד יגיע מכתב". עכשיו יש, לגבי שלושת החטופים. בוודאות ידוע שהם מתים. אמא יכולה לנוח. השיר של רון ארד מושמע יותר מדי פעמים ביומיים האחרונים, ומפחיד איך שהוא נדבק אלי. (חיבוק.)
 
למעלה