ButtercupA
New member
ילד שמאמין בעצמו
"כולנו רוצים שילדנו יהיה עצמאי, אחראי ובעל דימוי עצמי חיובי. כולנו רוצים שילדנו יחווה את עצמו ואת חייו כמשמעותיים ומועילים. אורית רוזנבוים, מנחת קבוצות הורים, טוענת שילד כזה צומח מתוך תחושה של שייכות והשתייכות. מה תפקיד ההורים? לאפשר לו להרגיש בטוח, חיוני ונחוץ. תחושת השייכות היא חוויה שהילד חווה. אין לנו שליטה על תחושותיו של הילד, אך נוכל להשפיע עליהן בכך שנהיה מודעים לחשיבות פעולותינו בהעצמת תחושת השייכות של ילדנו."" חלקינו גם מכירים את התאוריה, השאלה באמת מה אנחנו מצליחים ליישם במהלך החיים העמוסים שלנו (ובהמשך הכתבה מתוארות הפעולות שהכותבת ממליצה עליהן), לא עם הכל אני מתחברת בדיוק , אבל יש דבר אחד שנראה לי חשוב ושקיים היום פחות בהרבה בתים ואפשר לראות את התוצאה שלו בילדים מפונקים ובחברה מנוכרת. "במקום לשאול את עצמי רק "מה עשיתי עבורם היום"? יש לבדוק גם "במה איפשרתי לילדים שלי לתרום, לעשות למען המשפחה, להרגיש סיפוק באמצעות נתינה ולא רק באמצעות קבלה"? ילדים רוצים לערוך שולחן, למזוג בעצמם, למלא מים בקערה של הכלב, להשקות עציצים, לאחד זוגות גרביים שכובסו. נדב ויעל יכולים להיות ולהרגיש אהובים, נחוצים ויכולים, כאשר כל אחד מהם תורם, מועיל, מתחשב ומשתף פעולה. אם נוותר על ציוויים ועל "מלוכה" בתוך המשפחה, כל אחד מהילדים שבה יוכל להתאמן ביחסים טובים עם הוריו ועם אחיו, לקבל מענה לצרכים הפסיכולוגיים שלו ולהרגיש שכולם במשפחה הזו ראויים לתת ולקבל. ההורים יוכלו ליהנות מאווירה חדשה במשפחה: כולנו שווי ערך, איש לא מצווה על איש, אין שולטים ואין נשלטים. אנחנו יחד במשפחה שיש בה כבוד הדדי, נתינה וקבלה. אנחנו מרגישים שייכים! "
"כולנו רוצים שילדנו יהיה עצמאי, אחראי ובעל דימוי עצמי חיובי. כולנו רוצים שילדנו יחווה את עצמו ואת חייו כמשמעותיים ומועילים. אורית רוזנבוים, מנחת קבוצות הורים, טוענת שילד כזה צומח מתוך תחושה של שייכות והשתייכות. מה תפקיד ההורים? לאפשר לו להרגיש בטוח, חיוני ונחוץ. תחושת השייכות היא חוויה שהילד חווה. אין לנו שליטה על תחושותיו של הילד, אך נוכל להשפיע עליהן בכך שנהיה מודעים לחשיבות פעולותינו בהעצמת תחושת השייכות של ילדנו."" חלקינו גם מכירים את התאוריה, השאלה באמת מה אנחנו מצליחים ליישם במהלך החיים העמוסים שלנו (ובהמשך הכתבה מתוארות הפעולות שהכותבת ממליצה עליהן), לא עם הכל אני מתחברת בדיוק , אבל יש דבר אחד שנראה לי חשוב ושקיים היום פחות בהרבה בתים ואפשר לראות את התוצאה שלו בילדים מפונקים ובחברה מנוכרת. "במקום לשאול את עצמי רק "מה עשיתי עבורם היום"? יש לבדוק גם "במה איפשרתי לילדים שלי לתרום, לעשות למען המשפחה, להרגיש סיפוק באמצעות נתינה ולא רק באמצעות קבלה"? ילדים רוצים לערוך שולחן, למזוג בעצמם, למלא מים בקערה של הכלב, להשקות עציצים, לאחד זוגות גרביים שכובסו. נדב ויעל יכולים להיות ולהרגיש אהובים, נחוצים ויכולים, כאשר כל אחד מהם תורם, מועיל, מתחשב ומשתף פעולה. אם נוותר על ציוויים ועל "מלוכה" בתוך המשפחה, כל אחד מהילדים שבה יוכל להתאמן ביחסים טובים עם הוריו ועם אחיו, לקבל מענה לצרכים הפסיכולוגיים שלו ולהרגיש שכולם במשפחה הזו ראויים לתת ולקבל. ההורים יוכלו ליהנות מאווירה חדשה במשפחה: כולנו שווי ערך, איש לא מצווה על איש, אין שולטים ואין נשלטים. אנחנו יחד במשפחה שיש בה כבוד הדדי, נתינה וקבלה. אנחנו מרגישים שייכים! "