רוחות קלות

rain of ice

New member
רוחות קלות

חודשים עברו ודבר לא ארע, סטטוס-קוו של דממה כפויה. עם תום ספירת הנקודות של עונת החורף הדועכת אני נותר לתהות מדוע איני שורף את הגשרים ועוזב כפי שדמיוני תיאר לי בדרמטיות תיאטרלית לפני כל אותם חודשים. גשם זלעפות יורד כנגד פנים צחורות, בין שברירי האור אני מבחין בדמעות שחורות מאיפור הזולגות על לחיה. אני מתקשה לדבר בזמן שבקרבי אני מנסה להבין כיצד הגענו עד הלום. צערי המלווה בציטוטים נדושים שורף עוד כמה שניות, עם תום הזמן השאול אני אלך ואעלם בחורף שהיא כה מבכה. עם השנים הצער לא פחת אולם כעת הוא שונה, ככאבו של אדם אחר ולא כאבי. וברגע שיאזלו ימי אתחרט על כך שנתתי לארעי להביס בחשיבותו את הנצחי. טיפות מים מעטרות את הבניינים העתיקים בעת שהגשם דופק על חלונותיו המזוהמים של הבסיס הצבאי המוזנח. השעה נושקת לחצות ושלושה חיילים ישובים מסביב לשוחלן מרכזי ומשוחחים, תהיה זאת שיחה צוהלת הסובבת הומור המובן במרחב חברתי מצומצם ביותר. בעיני רוחי היה זה אושר שלא יתואר, תור זהב אליו אני עורג מזה שנים. אולם עכשיו שצוהר ההזדמנויות נפתח בשנית אני מפחד: הפחד מחלחל לחזי, הוא מרעיד את שרירי, קוטע את נשימתי ומחריד את חושי. פעם שאלת מדוע אני מפחד ממך, התשובה שלא נענתה היא שביום מן הימים תשברי את לבי... הפחדן משלם כל חייו על פחדנתו, אולם האמיץ משלם במותו. אלו משחקים ילדותיים שאני מתעב כל כך, אלו הרשימות שהרגש עורך המלבות את כעסי שכן האחרון מסלף ומדגיש את הרצוי לו שכן הרגש מבין כילד קט. על אף ההפרדה הספרותית לעתים גם אני, בעיקר בעיתות בהן אני מאבד את האמון בעצמי, בהגיון הפשוט וכך אני מוצא את עצמי מתעוור באינפנטליות מחשבתית. אין דבר נורא יותר מלפול בפח שאתה עצמך טמנת. לפני חודשים מספר היתה זאת הפעם האחרונה בה ביקרה סבתי את ארצה הישנה, את מונטבידאו שרוחות הים חודרות לעומק רחובותיה. את רובע ביתה הותיק הגדוש אנשים העושים את דרכם לאי שם, אותו רובע שהיה שדה בור שומם עת הגיעה לשם כילדה עם משפחתה שנמלטה מאירופה. אותה ילדה לא ידעה מוות מהו, היא לא שיערה שעם בוא הימים בעלה יכוסה בעפר ממש תחת רגליה, אך אין זאת רק הילדה ששהשכחון וחוסר ההבנה האפילו על מחשבתה, היו אלו גם האשה הצעירה והאם שלא חשו בזמן המתמתח ואוזל. עכשיו סבתי סבורה שהסוף קרב והולך, על אף דברי ודברי אחרים היא אינה מוכנה להתנחם. היא דואגת למה שעוד ניתן לדאוג אבל מי יודע כמה אירועים מחייה הארוכים עולים במחשבתה, כמה מעשים של בדעיבד נרקמים עתה במוחה, כמה עצב שלא נמוג מלווה בשקט משגים שהנם כה רחוקים אך עדיין צורבים. אני עודני צעיר, האם אסלח לעצמי כעבור ימים כה רבים? כיצד אשלים עם העובדה שהפחד הכתיב את צעדי? כיצד אמחל על רצון לקוי? לבסוף החלטתי שאת העניין יש לסיים במכה אחת, בשעה אחת לטוב או לרע, שכן הסבל ימוטט אותי לבסוף. כיצד אוכל להסביר לך מה ערכך בעיני? וכי מדוע המשכתי לסבול? איני רוצה לגלות בעוד כמה שנים את טעם ההחמצה, אותו טעם חריף הצורב את בטנך, מקהה את חושיך לעצב שנמשך ונמשך אל מול מה שעבר ותם. אך בתוכי אני רוצה לשרוף את הגשרים, להבעיר ולעזוב, לסיים הכל גם במחיר של טרגדיה שכן אלו פני הדברים על סף התהום, כל צעד שגוי יביא לאסון אולם בעודך מותש קשה להסיק מהו הצעד הנכון, כל רצוני הוא לנוח אך אין זה הזמן הנכון. הייתי מכלה הכל בהנף יד, הרי שההרס הרבה יותר פשוט מהבנייה אבל בקרבתך לפתע מתעוררים עולמות חבויים בתוכי, כל תנועותיך הרכותלצד עיניך הכהות והעמוקות מעלות בי רבדים שחסרים לי מזה שנים, אם אוותר עליך לא רק שאאבד אותך, גם אאבד את החלק הארי שבי. אלו הרוחות המנשבות חרש אותן אני אוהב מכל, אותן רוחות המבדרות את קצוות שערותיך ביופי נשגב וסוריאלסטי. באותם רגעים אני חושב שאינך מבינה עד כמה נסתר בך, הרי שמים שקטים חודרים עמוק, עמוק מאוד.
 

noosh

New member
../images/Emo41.gif..

הקשר הזה מעלה בך המון רגשות והמון מחשבות, לכאן ולכאן. ויש בו את ההרגשה של חיים על הקצה, של חבל דק שעלול להקרע עם כל פסיעה שלך עליו. והשברון הצפוי נטמע בך ולא מאפשר לך לתת לה או לתת לך את המירב שאפשר מהחיבור הזה, הוא זורה בך פחדים ותסכול, וספקות. בסופו של דבר, המילים שלך מראות שהאהבה שלך חזקה. והיא זרועה בחששות אבל היא לא בטלה, יש בנצחיות משהו שאצלך מנצח את הארעיות. זה נכון שהרס הוא קל ופשוט יותר, לעומת המאבק היומיומי בלהמשיך באותה בניה. ואילו, לפעמים ההרס, שנעשה במחי יד ובמהירות, הוא קשה יותר לביצוע, כי יש בו אקט מכאיב, יש בו משהו של אובדן, והוא דורש המון אומץ. ואילו הבניה הזאת, שמתישה אותך, מובילה אותך למקומות לא בטוחים בשבילך, לא מקומות שאתה בטוח במאת האחוזים שטובים לך. בחוסר הודאות הזאת קל יותר להשאר, מאשר לקבל את ההחלטה שתכאיב לך. אני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון, אלו דברים שהרגשות שלך והמחשבות שלך צריכים לומר לך. שאתה צריך לומר לך. אני חושבת שיכול להיות שהתבוננות מזוית אחרת על מה עושה לך טוב, גם לטווחים ארוכים יותר, היא חשובה. ואולי לחיות בכאב זמני בשביל משהו מבוסס ופחות כואב, יכול לתת לך מקום נקי יותר, שקט. אבל בקרבתך לפתע מתעוררים עולמות חבויים בתוכי, כל תנועותיך הרכותלצד עיניך הכהות והעמוקות מעלות בי רבדים שחסרים לי מזה שנים, אם אוותר עליך לא רק שאאבד אותך, גם אאבד את החלק הארי שבי. באותם רגעים אני חושב שאינך מבינה עד כמה נסתר בך, הרי שמים שקטים חודרים עמוק, עמוק מאוד. פשוט מקסים.
 
למעלה