גם קריטריונים של איכות אינם אובייקטיבים
אלא הם בגדר מוסכמה. מוסכמות משתנות, לא רק במשך הזמן אלא גם ממקום למקום. אילו היו אלה קריטריונים אובייקטיבים - לא היו ניתנים לשינוי כלל. לא כל מה שהוכתר בעבר כחשוב, או טוב, נחשב לכזה היום ולהפך. כדי שקריטריון לאיכות "יתפוס", צריך קבוצה או אדם שמוסכם על הכלל כי הוא בר סמכא בתחום, שיגדיר אותו. לאחר מכן הקריטריון צריך להיות מוסכם על רוב המומחים והעוסקים בתחום. ההדיוטות, הלא בקיאים, כבר יסכימו אוטומטית.
כך נוצרות הסכמות סביב אמנות, ואני לא מוצא דופי בהסתמכות עליהן. אובייקטיביות, לא זו בלבד שאינה קיימת באמנות, היא גם אוברייטד. כלומר, לדעתי (הנה, כתבתי!) אין בכלל טעם לחפש אותה.
מה שכן ניתן למדידה, היא מידת החשיבות של אמנים ויצירות.
החשיבות, ואני ממחזר את הקריטריונים שהצעתי כאן בזמנו לשופטי ההול-אוף-פיים, צריכה להקבע על פי שני קריטריונים: מידת המקוריות ומידת ההשפעה.
מידת המקוריות - עד כמה היצירה מחדשת או ייחודית ויוצאת דופן, לעומת קודמותיה: אם זה בתחומה, בז'אנר שלה ואם זה בכלל בהקשרים רחבים יותר, משהו שטרם היה. במילים אחרות, לאיזה מרווח נשמטת הלסת כתוצאה מהמפגשים הראשונים עם המוזיקה.
מידת ההשפעה - כמה אמנים מאוחרים יותר הושפעו ממנה, עד כמה הושפעו, ולאיזה טווח של זמן. וגם - האם היא גרמה למבקרים, מומחים, הדיוטות, להעריך מחדש ולשנות את דפוסי ההאזנה והשיפוט שלהם.
שני הקריטריונים האלה הם מדידים ולכן, אובייקטיבים. אלה כלים אמינים לשפוט אמנים ואלבומים.
כך אפשר לקחת מצד אחד את אמני הקאנטרי האמריקאי שהזכרת כעומדים בשורה אחת עם שיאני המוכרים בארה"ב, ולהבין את החשיבות שלהם - פעם בז'אנר בו הם פועלים ופעם בהקשר הרחב יותר.
מצד שני אפשר לקחת להקה כמו הוולווט אנדרגראונד, להקה כושלת מבחינת מכירות, ולהבין את חשיבותה שלה, ללא קשר לכמות מכירות.
המדדים האלה עובדים עבורנו גם לגבי ז'אנרים שקשה לנו להתחבר אליהם ואנחנו לא משתגעים על אמניהם. כך אני יכול להבין את חשיבותו של מייקל ג'קסון, למשל, ואילו את יכולה להבין את חשיבותו של פראנק זאפה.