רגשות אשם (לתמי א) - ארוך

[נעה גל]

רגשות אשם (לתמי א) - ארוך

לי אין רגשות אשמה כשאני קוראת על דרך חיים של אחרים (זו התייחסות לתגובה שכתבה לי תמי א´ בדיון על דבריה של ד"ר בשמת אבן זוהר). אני קוראת, אני מחייכת, לפעמים אני מרימה גבה אבל אין לי רגשות אשמה בקשר לזה. הנקתי את הילדים כמה שהתאפשר לי, סחבתי אותם על הידיים כמה שיכולתי, ואני באמת משתדלת לחיות כמו שאני חושבת שצריך. לפעמים אני קוראת הודעות (של לאה) שמעוררות את קנאתי ביכולת שלה למצוא פתרון בוגר לכל דבר, ואז אני רצה ליישם על הפרטיים שלי. לא תמיד זה מצליח (ואז אני עוזבת את זה) ולפעמים כן (ואז אני מאמצת). אבל מתי יש לי רגשות אשמה? הנה דוגמא. משהו ממש מאתמול, ואני כל כך מיוסרת בגללו...

. סידרתי את כל הבית. אני תמיד עצבנית שאני צריכה לסדר את הבית. אחרי שאספתי את כל החלקים של השח והדמקה מכל מיני פינות, אורן הביאה שוב את הקופסא ופתחה אותה. כל הפיוזים שלי נשרפו בבת אחת וישר אמרתי "אם את פותחת את זה עכשיו, את גם אוספת את המשחק אחר כך". היא הסכימה. אח"כ אכלנו ארוחת ערב. אני חוזרת לחדר וכלי המשחק עדין מפוזרים בכל מקום. אני קוראת לאורן ואני אומרת לה "תאספי את השח והדמקה". אורן: "אבל כבר אספתי ואיתמר פיזר". אני (מתעלמת מדבריה): "אמרת שתאספי, אז תאספי". ואורן התחילה לאסוף, והיא אוספת לאט לאט לאט (וזה מעצבן אותי), ואני מדרבנת אותה לאסוף יותר מהר. אורן: "את יודעת אמא שבגן אף אחד לא מאמין לי חוץ מהגננות" אני (עדין לא מבינה את הקשר): "למה את מתכוונת? מי לא מאמין לך? תני לי דוגמאות". אורן אומרת כמה דברים לא ברורים. אני שוב מדרבנת אותה לאסוף את החלקים יותר מהר. פתאום, דני קורא לי מלמטה ואומר לי שאורן כבר אספה מקודם את כל השח והדמקה ואיתמר פתח את הקופסא והפך הכל על הארץ. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך אני מרגישה עכשיו? לא הקשבתי ולא האמנתי לה. אני כל כך מצטערת. אמרתי לה שאני מצטערת, שהייתי צריכה להקשיב. אני יודעת שאורן לא תשכח את האירוע הזה. זה מסוג הדברים שמשאירים צלקות. כמו לדוגמא, שהיא אמרה לי אתמול "אמא את זוכרת ששנה שעברה אף אחד לא רצה את משלוח המנות שלי?" (מה שקרה באמת הוא, ששום ילד לא רצה למסור את המשלוח שלו לאחר, ואז באופן תמוה ביותר, הגננת החליטה שכל אחד יאכל את המשלוח שהוא הביא. האפרוח שלי הבינה שאף אחד לא רוצה את המשלוח שלה). אז חוסר האמון שהפגנתי אתמול ישאיר את אותה צלקת. ואני פשוט אוכלת את עצמי.

 

[עירית ל]

אני מזדהה

לגבי החלק השני של דברייך, אכן גם אני הייתי אוכלת את עצמי, אבל חשבתי עד לאחרונה שאני מרגישה בדיוק כמוך גם לגבי החלק הראשון של דברייך. יכולתי לכתוב בעצמי דברים דומים עד לפני שבוע בערך, ופתאום דברים השתנו. פתאום גם דברים באורח חיי שנוח לי וטוב לי איתם, שחשבתי עליהם ובחרתי בהם מעלים אצלי רגשות אשם. למשל אתמול כמו שכתבתי ליונתן היה התקף של ביעותי לילה. זה לא כמו סיוטים, הילד לא מתעורר מחלום רע אלא בוכה, צורח ומשתנק והכל מתוך שינה. הגוף כמו בובת סמרטוטים, רק הפה פתוח וצורח והעיניים פקוחות ודומעות. אבל ברור שהוא לא רואה כלום ולגמרי לגמרי ישן. זה עובר תוך כמה דקות בלי שהוא מתעורר. אתמול זו היתה פעם חמישית שזה קרה ומשום מה הפעם היה לי קשה נורא עם זה. אחרי שהוא נרגע פשוט לא יכולתי לשים אותו בחזרה במיטה שלו. היו לי רגשות אשמה שאני משאירה אותו עם השדים והמכשפות הרעות לבד. עד עכשיו הייתי שלמה לחלוטין עם השינה שלו במיטתו. הוא ישן טוב, הוא אוהב את המיטה שלו. לפעמים הוא מבקש להכנס אליה סתם כך, שוכב על הגב מדבר אל עצמו ומהרהר לו בשקט. אני שומעת כל פיפס שלו והוא יודע שהוא תמיד יכול לקרוא לי. הוא גם ישן יותר טוב מאשר כשישן איתנו (מצד שני הוא גם גדול יותר). פתאום צצו רגשות האשמה האלו. להרגשתי הסיבה לכך שהם צצו לא טמונה בסיטואציה, אלא בתהליכים שעוברים עלי. הילד שלי גדל וכל מיני דעות שגיבשתי בחודשים האחרונים הולכות ונהיות רלוונטיות לחיינו. אני מרגישה פחדים הולכים וזוחלים לתוך ראשי. האם אני אצליח להיות קשובה לצרכים שלו גם כשהם נהיים מורכבים יותר? האם יתכן שאני אעמוד לראשונה בסיטואציה שתעמיד במבחן את הסבלנות שלי? אני מפחדת לכעוס עליו בפעם הראשונה. יחד עם הפחדים באים רגשות האשמה. לא אלה ולא אלה טובים. אני מקווה שעם התפוגגות הפחד תתפוגג גם האשמה.

 

[לאה_מ]

../images/Emo24.gifאני כל כך מבינה אותך...

לאף אחד מאיתנו אין תמיד את הסבלנות, הרגיעה, הבגרות והבשלות הדרושים כדי להתייחס לכל דבר בשיקול דעת, בתשומת לב, למצוא "פתרון בוגר" כמו שאת אומרת. זה קל כשכותבים בפורום. כאן אני לא נמצאת בלחץ זמן לצאת מהבית, כאשר הילדים עדיין לא מוכנים, ואורי נפל על ערימת דמויות שעומר השאיר על הרצפה בחדר משפחה ופתח את השפה, ושירה מגיעה פתאום עדיין בחצי גוף ערום... תאמיני לי שאני צריכה לגייס את כל הכוחות שלי כדי להיות "בוגרת", ולא תמיד כל הכוחות שיש לי באותו רגע מספיקים, ולפעמים אין לך את גדלות הנפש שלא לומר "אתה רואה מה קרה עכשיו?" כאילו שהילד לא יודע את זה בעצמו, כאילו האמירה הזו תעזור במשהו, כאילו היא אפילו תצליח להרגיע אותי, כאילו היא תשנה את משך הזמן שנאחר בו... בקיצור, לא יעיל, לא מועיל, אפילו מזיק, ובכל זאת - אנחנו רק בני אדם. אני לא יודעת עד כמה הצלקות שאנו מותירים בילדים שלנו בדברים כמו שאת מתארת משמעותיות, עד כמה הן דוהות במשך השנים. נכון, הסיטואציה שאת מתארת היא משבר אמון בינך לבין אורן, תחושה של אורן ש(גם) את לא מאמינה לה (בנוסף לכל הילדים בגן). אבל מן הסתם, היא באה על הבסיס האיתן של אמון. כלומר, אורן יודעת, ככל הנראה, שאת מאמינה לה. אני מאד מבינה את מה שאת מתארת. חוויתי את זה השנה גם עם עומר (שהעמיד אותי בדילמה קשה מאד לגבי הצורך לבדוק את התיק שלו בלי רשותו) וגם עם שירה (שאמרה לי השנה "אני לא רוצה ללכת לגן, ואתם רוצים שאני אלך, ובסוף אני צריכה לעשות את עצמי חולה"). אבל אני חושבת שני דברים: א´, שהדברים האלה, שהמקרים האלה, הם חשובים כדי שאנחנו נהיה כל הזמן "על המשמר", כדי שנהיה דרוכים וחושבים על מה שאנחנו אומרים ועושים, ולא נשקע לתוך איזו שאננות שתוביל את התגובות שלנו להיות יותר אוטומטיות וסתמיות, וב´, שבסופו של דבר, בסך הכל הכללי, מהות היחסים בינינו לבין ילדינו היא של אמון, של כבוד, של אחווה. הם לומדים במשך השנים שאנחנו בני אדם, שגם אנחנו טועים, שגם אנחנו לא מושלמים - זה חלק מהלקח שלהם לחיים - והמשקע שאנו מותירים בהם מורכב אמנם גם מהאפיזודות שאת מתארת, אבל הרבה יותר מזה מחוויות היומיום. אני זוכרת דברים שאמרו לי הורי שהותירו משקעים, אני מניחה שזה רק חלק קטן מהדברים שעליהם הם יסרו את עצמם לאחר מעשה, ואני מקווה שילדי יאהבו אותי בבגרותם כפי שאני אוהבת את הורי - מתוך קבלה, הבנה, הערכה - לא צריך שהכל יהיה מושלם. חשוב לדעת שמנסים.

 

[limori]

נעה כמה שאני מבינה אותך

אני למזלי לא צריכה לסדר את הבית אבל בימים האחרונים אני מאד עצבנית ויש לי כל מיני התפרצויות זעם (עדינות) ולצערי רובם כלפי רואי.... ואתמול בזמן שהכנו עוגיות לכל הילדים בגן רואי אמר לי באלו המילים ובא לי ממש לבכות כשאני נזכרת בזה.... (ההורמונים משתלטים עלי) "אמא, את יודעת שכשכאני אהיה אבא אני לעולם לא אצעק על הילדים שלי וכל יום אני אכין להם עוגיות...והם יגידו לי אבא אבא תכין לנו עוד עוגיות...." הילד הזה חכם מידי בשבילי...הוא יודע בדיוק באיזה נקודות רגישות ללחוץ והוא יודע היטב איך לגרום לי לריגוש ולתחושות אשמה וחוץ מזה אני רוצה להקדיש לך משהו מקסים ששלחה לי הגננת של רואי - There are two little eyes that look at you And they look at you day and night There are two little ears that register Every word you say. There are two little hands Eager to do everything you do And a child that dreams About the day, he will be like you. You are the child’s idol You are the wisest of all. In this little mind There is simply no doubt about you/ Believing in you with devotion Accepting everything you say and do. He will talk and act your way When he grows up like you. There’s a curios child That believes you are always right. And his eyes are wide open, Observing day and night. You are setting an example Everyday in all you do, For the child that wants To grow to be like you. ולגבי מה שקרה עם אורן נכון זה באמת לא מקרה נעים אבל אורן יכולה ללמוד מימך שמבקשים סליחה ומתנצלים כשטועים ואמא גם לפעמים טועה... ולטעות זה מותר....

 

[אפרת_ח]

חצי ../images/Emo32.gif לגבי התפרצויות זעם

יכול להיות ששינית משהו בתזונה? במסגרת מלחמתי בקפאין ניסיתי ערב אחד תה קמומיל, וממש הרגשתי את הזעם גואה בי ללא כל סיבה. ועוד אומרים שקמומיל מרגיע...........

 

[limori]

אפרת תודה

אבל אני לעולם לא שותה תה ובטח שלא קפה אני ממש לא אוהבת. הענין הוא שאני סובלת מכאבים נוראיים בגב. התחלתי היום טיפול רפלקסולוגי אני מאד מקוה שזה יעזור לי. תודה לימור

 

[חנה גונן]

לנעלה-רגשות אשמה....

פה תפסת אותי בנקודה רגישה כי אני סופרמנית של רגשות אשמה שבאים לי אחרי ככל פעם שאני מתרגזת על איזה ילד שהרביץ או קילקל כי אני כל כך לא אוהבת לכעוס עליהם ואז אני מיסרת את עצמי במשך דקה לפחות.הנה למשל היום היה יום לחוץ במיחד בגן כי היתה חסרה מטפלת והיה ממש קשה,אחת עשרה ומשהו ואני מחכה עם קבוצה בחוץ להכנס הדודנית הקטנה(למי שקרא על בני הדודים...)עומדת ליד הדלת ובוכה בואי חמודה קראתי לה אני יודעת שאת רעבה ועיפה אבל צריך לחכות כי אין מקום בחדר פעם פעמים ושלוש במילים הכי יפות שיש לי והיא התעקשה לעמוד ליד הדלת ולהמשיך גם כשברור שהיא מבינה אותי בסוף כבר התרגזתי ולקחתי אותה להרגע בפינת החצר בכעס פתאום אמרתי לה אולי את רוצה לעזור לי לאסוף דליים הבכי נפסק כבמטה קסם אבל אני יסרתי את עצמי למה לא חשבתי על זה לפני שהתרגזתי? וזה קורה לי כל הזמן מה שאהבתי אצלך שלא התכחשת למה שאת מרגישה.חנה גונן

 

[חנה גונן]

וגם למה שאורן הרגישה.....

 

[vered4]

גם אם טועים, אפשר להתנצל

ואת יכולה להסביר לה שגם אם עושים טעות , זה לפעמים בגללך ולא בגללה. ואת זה טוב לדעת בנוגע ליחסים עם אנשים אחרים, שלפעמים הם מרוגזים, או מרגישים לא טוב ושיקול הדעת לא תמיד נכון. ולא כדאי להשליך מזה על היחסים כולם. לגבי המקרה שתארת, לדעתי אם היא הוציאה, האחריות שלה היתה להחזיר. נכון שלא היא פיזרה, אבל היא גם לא דאגה שזה לא יפוזר. אולי היה מקום לבקש שאיתמר יעזור, אבל היא יודעת שהוא לא אחראי כמוה, כי הוא עדיין קטן, לא?

 

[נעה גל]

הענין הוא, שדווקא אמון הוא אחד

הצדדים היותר פגיעים במערכת יחסים (כל מערכת יחסים לאוו דווקא הורים-ילדים), ואחת הבעיות שלי עם אמא שלי היא - בעית אמון. ואני נשבעתי שלי ולילדי זה לא יקרה. כשילד מרגיש שלא מאמינים לו, או שהוא לא בוטח בהורים שלו - אני חושבת, שזו מערכת יחסים שקשה מאוד לשקם אם בכלל. והנה נפלתי בתוך המלכודת הזו... זו היתה פעם ראשונה, ואני מקוה שאחרונה. ויש לי שאלה, תגידו לי אם זה נראה לכם: דני העלה את הסברה שאורן משתמשת ב"לא טוב לי בגן" כמושא להתקה כשיש לה הרגשה לא טובה בבית. אני אתחיל מהתחלה - הגן השנה של אורן הוא גן טוב. מכל הבחינות. גם הרכב הילדים וגם צוות הגן. ואורן אוהבת בעיקרון, ללכת לגן. אבל היו ימים שהיא לא רצתה ללכת מכל מיני טענות שונות ומשונות. כשעימתנו את הגננת עם הטענות של אורן, התברר שיש פער די גדול בין מה שאורן מספרת לנו לאיך שהיא מתנהגת בגן, ותהינו (ביחד עם הגננת) מאיפה הפער הזה מגיע. ואתמול, כשכל הסיפור הזה קרה, הדבר הראשון שאורן אמרה לי, היה: "אף אחד לא מאמין לי בגן חוץ מהגננות" (טענה שלא העלתה מעולם לפני כן). דני טוען שהיא השתמשה כאן בגן כדי להגיד לנו "הי! אתם לא מאמינים לי" מתוך איזו ידיעה פנימית (ולא מודעת כנראה) שהתקה לגן תמשוך את תשומת הלב שלי. מה אתם אומרים? נשמע הגיוני שבתקופות שלאורן לא טוב בבית היא תתלונן על הגן?

 

[vered4]

אולי היא חוששת לפגוע בכם

ולכן מספרת על משהו אחר? בנושא האמון את צודקת, אבל נראה לי שאם מסבירים לילד, שלפעמים אנחנו לא מספיק קשובים, וזה בגללינו ולא בגללו, זה לא פוגע במערכת היחסים. מה לעשות, בפעם הבאה נשתדל יותר. הבן שלי סיפר לי על משהו שקרה בבית הספר. אני יודעת שזה לא נכון, בגלל שאני מכירה את המורה. הוא טען שאני לא מאמינה לו, אז אמרתי לו שאני מאמינה לו שהוא חושב שמה שקרה , היה כפי שהוא תאר, אבל אני יודעת שלפעמים כשהוא כועס, הוא מתנהג בצורה מסוימת ואח´כ הוא לא זוכר. חשוב לי שהוא ידע שאני בעדו, והייתי מוכנה לדבר עם המורה, ולעזור לו לפתור את הבעיה. אבל אני לא יכולה לעודד אותו להאמין בדברים שלא קרו, רק כי נוח לו יותר לזכור אותם כך.

 

[לאה_מ]

נשמע לי סופר הגיוני

(אבל בכל זאת לא אומר שזו המסקנה היחידה). זה בדיוק מה שהיה לי עם שירה. היא היתה ממש "עושה שמיניות" כדי לא ללכת לגן, ומספרת כל מיני סיפורים על איך היא לא רוצה להיות בגן, לא נעים לה, משעמם לה, אין לה חברים וכו´. האמת היא, שהסיפורים שלה כבר משמיעה ראשונה לא היו ממש אמינים, אבל ערכנו ברורים די מעמיקים עם הגננת, ואני משוכנעת שאין שום בעיה בגן. בזמנו שוחחתי על זה עם דוד שלי, שהוא פסיכולוג עם נסיון, בין היתר, בילדים, וזאת גם בהקשר של המחלות (הפסיכוסומטיות?) של עומר (בקשר עם בית הספר), והוא אמר שמאד אפייני שהדברים יוצאים לא במקום שאליו הם שייכים, ושהרבה פעמים טענות על בעיות בגן משקפות בעיות בבית. אני הגעתי אז למסקנה שלגבי עומר זה לא קשור הביתה, אבל לגבי שירה בהחלט, ולדעתי זה היה ביטוי של קנאה שנוגע (אולי) לאורי, לצורך להיות איתי, לרצון להשאר בבית ולהיות מטופלת בנפרד. נשמע גם מאד הגיוני, שילד לא ירצה לומר להוריו "יש לי בעיה אתכם" ויעדיף לומר "יש לי בעיה בגן". אני לא יודעת אם הסיבה היא שההתקה לגן תמשוך את תשומת הלב שלנו - לא חשבתי על זה ככה, אלא דוקא ההיפך - חוסר רצון מצד הילד להצביע על בעיה בקשר בינו לבין ההורה. הייתי אומרת יותר, שלאורן לא נעים לומר לך שהיא חושבת שאת לא מאמינה לה, וקל לה יותר לומר שהילדים בגן לא מאמינים לה. אצלנו, בכל מקרה, אחרי שקראתי את המאמר (המצויין) על הקנאה, ושוחחתי עם שירה, זה הפסיק. אז אפשר לשער במידה רבה יחסית של ודאות, שאמנם הסיבה היתה נעוצה בבית ולא בגן.

 

[דסי אשר]

נעה, אחד הדברים החכמים

שלימדו אותי מנוסים ונבונים ממני, ואני כושלת ומנסה להצליח, ולא בלי הצלחה, זה לעשות הפרדה בין דמויות: אורן היא ישות אחת, את ישות אחרת, אמא שלך היא ישות אחרת. ברגע שאת חוששת שאת כמו אמא שלך, ותעשי לאורן נזקים, כפי שאת מרגישה שנגרמו לך ביחסים הלא "מאמינים", בינך לבין אמא שלך, = פספסת משהו אוטנטי שקיים בינך לבין אורן. אני יודעת, ואתמול חזר ואמר לי היועץ הצעיר שלי: "זה הרבה יותר קל לומר את הדברים בטלפון מירושליים מלעשות זאת בעצמך" וכל הזמן עודד אותי להבין כמה זה קשה, אבל זה אפשרי. אמך היה לה מטען משלה, וכך נוצרה מערכת היחסים בינכם. את תוצר של מערכת יחסים זו, אבל החלטת במודע, ואת משתדלת, ונעזרת בבן זוגך, לא ליפול למערכת יחסים זהה, וגם לא תיפלי, כי את מודעת לכך. הבהלה שלך, ממה שקרה אתמול, והאסוציה שלך אל יחסייך של אמך אליך ושלך אל אמך, היא טבעית אבל לא נכונה. הבהלה טבעית, אבל את יכולה לעצור אותה. את לא אמא שלך, כמו שאני לא כמו אמא שלי, כמו שבני לא כמוני(למרות הרבה קווים משותפים) וביתי לא כמו בן זוגי לשעבר(למרות קוו דמיון). אני ממש נזהרת ולא משתמשת במילים, במודע= את כמו אבא שלך, אתה כמוני, אלא רק כאשר יש דברים חיוביים, שטובים להם, שעושים להם טוב, וגם לי, אז אני "משוויצה", ומיחסת זאת לתורשה או להשפעה סביבתית. אנחנו יודעים על הרבה הורים, מהדור שלי, ובוודאי מדור הורי, שמטבע לשון מאד מקובלת אצלם הייתה " הוא כמו אבא שלו" במיוחד בדברים השליליים. זהו דטרמיניזם ב"מיטבו"(הכל מולד, הכל טבוע, אין סיכוי לשינוי), שלא מאפשר שינוי צמיחה, התפתחות. לדעתי, הבת שלך נבונה ורגישה, ואת מספרת שהיא גם נבונה מעבר למקובל, אז חוץ מהתקה, היא גם מפעילה אתכם. לפני שנה חשבת, והיית בטוחה, שבגן לא טוב לה, והצאת אותה לחינוך ביתי. וכמה שאנשים לא אוהבים לשמוע את הבטוי ,"אמרתי לך". אני חושבת שכבר אז שאלתי אותך מה יהיה בשנה הבאה. יונת מגדלת את ילדיה בביתה כחלק מתפיסת עולם. את החלטת לגדל את אורן בביתך לאור הבנתך של את מצוקותיה אז, והאמנת שעשית בדיקה רגישה ונכונה. היום את ודני מתחילים לשאול שאלות אחרות, כי היום אתם בטוחים שהגן טוב ושטוב לה בגן. זה טבעי לגדול, מתוך טעות. עדיין צריך לדייק יותר בהגדרה"לא טוב לה בבית" זה מושג כל כך רחב, כל כך מבהיל. לאה מספרת שהיא זיהתה ששירה פשוט קנאה באחיה. זהו זיהוי נקודתי. והעובדה, שהזהוי, מעשה הקריאה במאמר על הקנאה, שאין בו הרבה עיצות אלא יותא הבנה, אפשר לה לחזק את האבחנה שלה, לגבי הקושי של שירה ולפעול. לא תמיד זה קל. אבל לומר "משהו בבית מציק לה" - אותי זה היה מבהיל. מה את חושבת? דסי

 

[יונת ש.]

משהו שעוזר לי עם רגשות אשם

אני משתדלת לזכור שהילדים שלי לא רוצים שאני ארגיש אשמה - הם רק רוצים שאנהג בצורה שונה משעשיתי. האשם שלי לא מועיל להם.

 

[צחי א]

מצד שני, ילדים הם דבר מאד עמיד.

ובשיחה של ארוחת שבת אמר לי אבא שלי שילדים יכולים לעבור המון דברים בשלום אם הם חשים שההורים אוהבים אותם. אז זה נראה לי מפוקפק אבל במחשבה נוספת אני חושב שיש בזה משהו

 

[תמי א]

נועה, אני מאוד מבינה אותך, וגם -

יכולה מאוד להזדהות עם התחושות שעלו בך בעקבות מה שהיה עם אורן. אלה, בעיני, בדיוק סוגי המקרים שאנחנו יכולים להפיק מהם הכי הרבה, כי אני חושבת שמקרה כזה אוטומטית מעלה את רמת הקשב שלנו, ומוריד את הסיכוי שזה יקרה שוב (לפחות לא בקרוב

...). אבל אני רוצה לומר עוד שני דברים: קודם כל מאוד הרגישות הכל כך גבוהה שלך לילדייך ולתחושותיהם (וגם לאלה שלך, וזה חשוב!) "מזרזת", אם אפשר לקרוא לזה כך, את רגשות האשם, וזה מן הסתם הולך יחד: ההקשבה התמידית והרגישות למה שקורה אצל הילדים שלנו, ורגשות האשם הנלווים כשאנחנו מזהים משהו שקרה ואולי לא צריך היה לקרות, ואולי - "בגללנו". אני לא יודעת אם אפשר (קל לומר, קשה יותר ליישם!) - אבל זה צריך לנחם אותך, לעזור לך להתמודד עם רגשות האשם. אילולי היית כל כך קשובה ורגישה למה שהתרחש בסיטואציה שתארת, אולי לא היו לך רגשות אשם, אבל גם לא היתה נסללת הדרך ל"פיצוי" - ואני מתכוונת במובן החיובי: אותו מנגנון אוטומטי שעוזר ל"פעם הבאה" לא לקרות, או לפחות מוריד את הסיכוי שזה יקרה שוב. וזה טוב: לנו, וקודם כל לילדנו. ודבר שני, וזה כבר חוזר ל"שיחה" המקורית שלנו על רגשות אשם: נראה לי שיש איזה ענין סמנטי שקשור למושג הזה, שאותי מעט מבלבל. אותו פער, שמן הסתם יש אצל כולנו, או לפחות רובנו, כהורים, בין מה שאנחנו רוצים עבור ילדנו ומה שאנחנו חושבים שהטוב ביותר עבורם, ובין מה שקורה בפועל. מה עושה לנו הפער הזה? איך חיים איתו? זה המקום בו אני מרגישה הכי חזק את הצבע הירוק של האימהות שלי: יכול להיות שעם השנים ועם עוד ילדים ו"נסיון" מתאפשרת התמודדות טובה יותר עם הפער הזה? אצלי זה יוצר, כמו שתארתי, רגש לא קל שקראתי לו רגש אשם, אבל אולי זה לא השם הנכון, וזה משהו אחר. להסתכל על אחרים, ולראות שעשו בחירות שלפעמים נראות לי יותר "נכונות" וגם "טובות" עבור הילדים, יותר מאלה שאני עשיתי - עושה לי להרגיש את אותו רגש לא קל שאני כבר לא בטוחה מה צריך להיות שמו. פתרון? לא יודעת. אני חוזרת שוב לעניין היותי אם יחסית טריה, ו"בונה" על איזושהי בשלות שנדרשת כדי להתמודד טוב יותר עם הרגשות האלה שעולים אצלי, בשלות שאולי עם הזמן תגיע גם אלי...

קראתי שוב ונראה שיצא לי קצת מבולבל, אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר לך את מחשבותי. ואחרון חביב:

וגם תודה על שעזרת לי, עם הסיפור שלך ושל אורן, לחדד את המחשבה שלי בנושא הכל כך טעון הזה (אצלי לפחות) שנקרא רגשות אשם.

 

[דסי אשר]

נעה, קצת פרופורציות

צלקות, היא מילה קשה, כמו שהמלה נזק, שהתמשת בה בדיון סביב בושמת ועמדותיה. את לא אדם מושלם, את טועה לפעמים, כולנו טועים.. אדם שלא טועה הוא לא אנושי, ואין כזה. כבר בתיכון לימודו אותי, במתמטיקה, שמי שלא טועה לא לומד... תרומה "לצלקת", אפשרית, היא רגשותיך לגבי מושג "הצלקת" שאת גרמת לבתך... . הבנת אותי? אם תוכלי להתמודד עם זה שאת לא מושלמת, ולא הבנת את בתך ולא קראת נכון את דבריה, ולא האמנת לה, והכל יכול לקרות, ותוכלי אז לספר לה בשלווה שאת מצטערת שלא האמנת לה, ואת לא מושלמת , ותוכלי להביא לה דוגמואות נוספות, כיצד היא לא מושלמת, כיצד אחיה לא מושלם, כיצד אביה לא מושלם, וזה טבעו של האדם, הרי שהרווחת בקשר בינכם הרבה מעל הצלקת הדמיונית הזו. תאונה קשה היא צלקת, מוות הוא צלקת, פרידה קשה שאינה כרוכה במוות היא צלקת, התעללות קשה היא צלקת. לכולן, לרדת מהעץ של האמא המושלמת !!!. אני מתכתבת עם וורד מהפורום, ואני מספרת לה על השטויות שלי, ועד כמה נזקים עשיתי בעבר, ועד כמה היום אני לא מושלמת, ואיזה סבל אני גורמת לעצמי ברגשי האשם עד היום. כל זאת, כדי לנסות לעזור גם לה לרדת מהעץ של האם המושלמת, המלווה ברגשי אשם. לעזרתי בא, מישהו נבון, קרוב אלי,צעיר הרבה ממני, המון, שלא מוכן לקבל התרפקות על רגשי אשמה. ומה תעשה אם, שילדה צריך לעבור, משום החלטתה ההורית הבוגרת, טיפולי כימוטרפיה נוראיים, על מנת שינצל? איזה רגשות אשמה יש לאם כזו. וכאן זהו סבל אמיתי ונוראי. אבל האם יודעת ומקווה, שבזכות הבנתה ההורית הבוגרת, יש סיכוי לבנה/בתה להשאר בחיים. אז היא תמצא לעצמה, חבר/ה, בעל מקצוע, שיעבירו לה המסר, שיתמכו בה, שהיא עושה הטוב ביותר עבור בנה/בתה. זה יהיה הרבה יותר גרוע, אם לא תעשה הכל עבורו, משום שיסרב ויצעק כי זה כואב לו, כי יש לו בחילות וכל מיני דברים נוראיים אחרים. לפני כמה שנים, נחשפה בעיתונות פרשיה של קטין בגיל ההתבגרות, חולה סרטן, שהוריו כנראה לא היו אסרטיביים מספיק לגביו, גם בנושא הטיפול הכימו טרפי, והא סרב לטיפול. ההורים והצות המקצועי פנו לבקש סעד מבית המשפט. אני לא זוכרת את הפרטים. אבל ברור היה שהנער סובל. אך שיקוליו לא היו שיקוליו של עורך הדין המבוגר, עליו הייתה כתבה בטלוויזה לאחרונה, שבקש לא לעבור טיפולים ולאפשר לו לסיים את חייו באיכות טובה. יש הבדל בחוכמת חיים של אדם בוגר מאד, לבין תפיסת עולם של מתבגר וילד. הכנסתי נושא חזק מאד, אולי , שוב, להכניס לפרופורציות. כולנו אמהות טובות, שמשקיעות זמן ומחשבה איך להשתפר. אבל בין טעויות ו" צלקת" המרחק הוא גדול. אפילו שילדים, שזכרונם טוב, רק משום שאין עליהם עומס מידע כה רב כמו שיש עלינו, מזכירים לנו את משלוח המנות של לפני שנה, שאף אחד לא רצה, כאשר האמת היא אחרת, אף אחר לא רצה לצאת מהאגוצנטריות שלו, ולוותר על הדברים הטובים שהוא הכין בבית. מאד טבעי!! נעה, מה דעתך? דסי

 

[נורית מ.]

כולנו בני אדם

זה בעצם מה שאת אומרת. את כמובן צודקת. רק צריך לזכור שגם ילדים הם רק בני אדם ולמרות שזה כאילו מובן מאליו אני מרגישה שהרבה פעמים אנחנו מתנהגים אליהם כאילו הם זן אחר לגמרי שפועל לפי חוקים אחרים. דוגמא למה שאני מתכוונת: הבן שלי בן שנה ותשעה חודשים ולא הולך לגן (איתי בבית). ביום שישי האחרון הלכנו לגן של אחיין שלי לחגוג איתו יום הולדת 3. בסוף המסיבה הבן שלי חטף מכות מאחד הילדים. כשהגעתי אליו ו"הצלתי" אותו הוא נראה מאוד מבוהל, המום ונעלב. ומה היו התגובות שהוא קיבל? "לא נורא, זה שום דבר. ככה זה ילדים". ושאר פנינים מוסג זה. מה אני אגיד לכם, אם בן אדם זר היה מתנפל עליי ככה סתם ברחוב, ללא התגרות מצידי, משכיב אותי על הרצפה ומדביק לי את הפרצוף לרצפה הייתי מחסלת בקבוק רסקיו רמדי בדרך לפסיכולוג (אחרי התלונה במשטרה). שלא לדבר על זה שהייתי מתגרשת מבעלי אם הוא היה אומר לי "לא נורא". אז למה התגובה לילדים הוא כל כך מבטלת? אם נעה מרגישה שלפי הכרותה עם הבת שלה המקרה הזה ישאיר צלקת לא חייב להתווכח איתה ולשלול את האבחנה שלה. אולי את עושה את זה כדי שהיא תרגיש יותר טוב אבל אני לא בטוחה שזה מה שהיא ביקשה או רצתה. אני לא חושבת שהעניין כאן הוא הנסיון להיות אמא מושלמת אלא נסיון לבנות מערכת יחסים בין בני אדם ולא בין מבוגרים וילדים. אני למשל עשיתי טעות נוראית ומלתי את הבן שלי. הבטן מתהפכת לי בכל פעם שאני חושבת על זה (אבל אני לא חושבת על זה הרבה). זה לא משנה שאני רק בן אדם ושכולנו עושים טעויות, הנזק הוא אותו נזק. ואני גם לא צריכה שיגידו לי שזה לא נורא ושהוא כבר לא זוכר שום דבר ושהוא בקושי בכה בברית רק כדי להקל עליי. אני יודעת שגרמתי לו נזק בלתי הפיך (לא להבהל לא היה נזק מעבר לנזק שאמור להתרחש) אבל אני יכולה לחיות עם זה בשלום . ואיך אני יכולה לעשות את זה כל עוד אני מדחיקה את זה, בעידודה של החברה שמבטלת את עצם קיום הנזק ושממהרת לתת לנו נתיב בריחה קל ("אנחנו רק בני אדם")? איך אני בכלל אמורה למנוע חזרה של טעות אם אני בכלל לא נותנת לעצמי להודות שעשיתי טעות ולהכיר בכך שלטעות היתה תוצאה?

 

[נעה גל]

נורית, תודה רבה רבה!

בדיוק נכנסתי באתי לכתוב כאן לדסי, שאולי אני רק בן אדם, אבל יש דברים בחיים שאין בהם אשראי בלתי מגובל. אחד מהדברים האלה הוא אמון. אני יודעת, שאני נותנת אשראי מאוד מוגבל לאנשים בכל הנוגע לאמון. משקרים לי? מנסים לעבוד עלי (לא בצחוק, ברצינות)? לא מאמינים לי? - אצלי באופן אישי, זה סוגר דלתות. אהבתי את הדוגמא עם הילדים.

 

[vered4]

אנחנו משליכים על הילדים

דברים שמאוד מפריעים לנו. מהצד נראה שמה שקרה בינך לבין אורן , ממש לא נורא, ואת הגדרת את הרגשתך כצלקת. אני בטוחה שלכל אחד, דברים שמאוד קשה לו איתם, והוא נותן להם פרשנות מרחיקת לכת. אני יודעת מה קשה לי, ולגבי מה אני מגיבה. לפעמים קשה לעשות את ההפרדה, ולבדוק האם הילדים מרגישים אחרת.