mishehi1959
Member
עמוסה בטירוף. עובדת מישרה מלאה. מניחה שלא יענו לי כאן, כי המון זמן לא נכנסתי לאתר ולא כתבתי תגובות מושקעות. אז אפרוק ודי.
לפני מספר חודשים עברנו דירה. אני רציתי לעבור כי האיזור התחרד (שזה לכשעצמו פחות מפריע לי) אבל הגיעו שכנים שעשו רעש שמירר לי את החיים. השכמה בשבת בשש בבוקר, ריצות וקפיצות כאילו שאני גרה מעל אצטדיון טדי... וכלום לא עזר. ימים שלמים בכיתי מעצבים.
סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי נפטר והשאיר אותי בלי כלום ועם בריאות מהגיהינום (שירשתי מהורי). הוא לא אהב אותי ולא היה אכפת לו ממני או מהילדים שלי, נכדיו. ובלי כסף, כל משבר הופך לבעיה ענקית. רציתי לשכור ולהשכיר את שלנו, לעבור לגור קרוב לעבודה, ובעלי לא הסכים להתחיל לנדוד בגילנו. מכרנו את הדירה במחיר נמוך, כי הייתה במצב רע ומעולם לא היה לי כסף לשפץ. כיוון שהירושה שלי (כולל דירה בשכונה טובה בעיר) הלכה לאשתו השנייה של אבי ז"ל וילדיה, אני תקועה עם משכנתא עד גיל 80. נראה שאשכח שהיא קיימת מרוב סניליות לפני שתסתיים...
לא רציתי להגדיל משכנתא ועברנו לשכונה רחוקה. לא אישרו לבעלי חופשה, ואת כל האריזה, 18 שנה של חמש נפשות, עשיתי לבד, כולל בעלי מלאכה למיניהם בדירה החדשה, בלגן עם המחשב, החשמל והכבלים ומה לא. הדירה יפה וחדשה עם מרפסת מקסימה, אבל המון מדרגות. בעלי והילדים מרוצים. מילא המדרגות, איתן אני מסתדרת, אבל המרחק מהעבודה, אוי ויי... שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. גם הדירה הקודמת היתה רחוקה, אבל לא ככה. יש לי רישיון נהיגה (עשיתי מאוחר, לקראת גיל 30, מלא שיעורים. תמיד הייתי גרועה בזה) אבל לא השתמשתי בו מעל 25 שנה בגלל בעיות בריאות שהיו לי. התגברתי עליהן עם הזמן, אבל הפחד לנהוג נשאר, ומשך שנים בעלי הסיע אותי הלוך וחזור מהעבודה. עכשיו בעלי בעבודה מגעילה ולא גמישה, וכמעט לא מסיע. אני מפרנסת בכבוד את גט טקסי, וכדי לחדול מכך, אני לוקחת שיעורים לרענון נהיגה. למזלי הרישיון בתוקף ולא צריכה טסט.
ה"רענון" הפך ללמידה מחדש, לא הולך לי ביג טיים, והכישלון הזה ריסק לי את שארית הבטחון העצמי שעוד נשאר לי. המורה, שלימד בהצלחה את הבן הצעיר המוכשר שלי, מטיף לי מוסר, אומר לי שאני מסכנת את החיים שלו... שאני איטית, לא מגיבה, לא קולטת וכו'. לא מוכן לתת לי שיעורים באיזור השכונה בה אני גרה, למרות שהצעתי לשלם יותר. לא מגיע עם המכונית קרוב לעבודה, למרות שאני עובדת באיזור שלומדים בו נהיגה. מוריד אותי אחרי השיעור בתחתית הר, ומשם אני צריכה לטפס לאוטובוס כמו בטירונות, ולא נולדתי אתמול... מתנהג אלי כמו לחבילה מיותרת.
וכל החיים שלי ככה - בלי עזרה, עם כישורים נמוכים, וצריכה להתמודד כמעט עם הכל לבד. מרגישה שדופקת את הראש בקיר. וכל יום לשמוע ממישהו אחר כמה אני לא מוצלחת, לא ראויה, פחות טובה מאחרים.
לפני מספר חודשים עברנו דירה. אני רציתי לעבור כי האיזור התחרד (שזה לכשעצמו פחות מפריע לי) אבל הגיעו שכנים שעשו רעש שמירר לי את החיים. השכמה בשבת בשש בבוקר, ריצות וקפיצות כאילו שאני גרה מעל אצטדיון טדי... וכלום לא עזר. ימים שלמים בכיתי מעצבים.
סיפרתי כאן בעבר שאבא שלי נפטר והשאיר אותי בלי כלום ועם בריאות מהגיהינום (שירשתי מהורי). הוא לא אהב אותי ולא היה אכפת לו ממני או מהילדים שלי, נכדיו. ובלי כסף, כל משבר הופך לבעיה ענקית. רציתי לשכור ולהשכיר את שלנו, לעבור לגור קרוב לעבודה, ובעלי לא הסכים להתחיל לנדוד בגילנו. מכרנו את הדירה במחיר נמוך, כי הייתה במצב רע ומעולם לא היה לי כסף לשפץ. כיוון שהירושה שלי (כולל דירה בשכונה טובה בעיר) הלכה לאשתו השנייה של אבי ז"ל וילדיה, אני תקועה עם משכנתא עד גיל 80. נראה שאשכח שהיא קיימת מרוב סניליות לפני שתסתיים...
לא רציתי להגדיל משכנתא ועברנו לשכונה רחוקה. לא אישרו לבעלי חופשה, ואת כל האריזה, 18 שנה של חמש נפשות, עשיתי לבד, כולל בעלי מלאכה למיניהם בדירה החדשה, בלגן עם המחשב, החשמל והכבלים ומה לא. הדירה יפה וחדשה עם מרפסת מקסימה, אבל המון מדרגות. בעלי והילדים מרוצים. מילא המדרגות, איתן אני מסתדרת, אבל המרחק מהעבודה, אוי ויי... שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. גם הדירה הקודמת היתה רחוקה, אבל לא ככה. יש לי רישיון נהיגה (עשיתי מאוחר, לקראת גיל 30, מלא שיעורים. תמיד הייתי גרועה בזה) אבל לא השתמשתי בו מעל 25 שנה בגלל בעיות בריאות שהיו לי. התגברתי עליהן עם הזמן, אבל הפחד לנהוג נשאר, ומשך שנים בעלי הסיע אותי הלוך וחזור מהעבודה. עכשיו בעלי בעבודה מגעילה ולא גמישה, וכמעט לא מסיע. אני מפרנסת בכבוד את גט טקסי, וכדי לחדול מכך, אני לוקחת שיעורים לרענון נהיגה. למזלי הרישיון בתוקף ולא צריכה טסט.
ה"רענון" הפך ללמידה מחדש, לא הולך לי ביג טיים, והכישלון הזה ריסק לי את שארית הבטחון העצמי שעוד נשאר לי. המורה, שלימד בהצלחה את הבן הצעיר המוכשר שלי, מטיף לי מוסר, אומר לי שאני מסכנת את החיים שלו... שאני איטית, לא מגיבה, לא קולטת וכו'. לא מוכן לתת לי שיעורים באיזור השכונה בה אני גרה, למרות שהצעתי לשלם יותר. לא מגיע עם המכונית קרוב לעבודה, למרות שאני עובדת באיזור שלומדים בו נהיגה. מוריד אותי אחרי השיעור בתחתית הר, ומשם אני צריכה לטפס לאוטובוס כמו בטירונות, ולא נולדתי אתמול... מתנהג אלי כמו לחבילה מיותרת.
וכל החיים שלי ככה - בלי עזרה, עם כישורים נמוכים, וצריכה להתמודד כמעט עם הכל לבד. מרגישה שדופקת את הראש בקיר. וכל יום לשמוע ממישהו אחר כמה אני לא מוצלחת, לא ראויה, פחות טובה מאחרים.
