קשה לי מאוד, אבל אני חייבת
אחרי התלבטויות מרובות החלטתי לחשוף את הסיפור שלי: לפני כשנתיים אחרי לידת הילד השני - נכנסתי לדכאון עמוק (אחרי הלידה) וחוויתי התקפי חרדה נוראיים שלא איפשרו לי לתפקד. לא יכולתי להסתכל על הילדים שלי, לא אכלתי לא ישנתי והכי גרוע - לא הבנתי מה קורה לי. מצבי הידרדר כל-כך עד שהגעתי לאשפוז בבית-חולים (לא פסיכיאטרי) בגלל התמוטטות כללית. שום כדור הרגעה לא השפיע עליי. הקטן שלי גר אצל ההורים שלי בערך חודש, והגדולה אצל חמותי. התחלתי בטיפול תרופתי מאסיבי + טיפול פסיכולוגי וביקורת פסיכיאטרית. לפני כשנה הפסקתי ליטול תרופות, אך עדיין בטיפול פסיכולוגי צמוד, אני לא האמנתי שאצא מהדבר הזה שפויה - לא מאחלת לשום אשה לעבור את מה שעברתי. ופתאום - אני מגלה שאני בהריון.... עולמי התהפך עליי (כמובן שנזהרנו, אבל בכל זאת זה קרה). הפסיכיאטר אמר שזה מוקדם מידיי וטרי מידי ויש סיכוי גבוה טוב שהכל יחזור (ואני לא יודעת איך זה ייגמר הפעם) הוא המליץ על הפסקת הריון (בשבוע 7) גם בועדה המלצה על הפסקת הריון ללא היסוס. אני נשואה באושר ובעלי אמר שהוא כבר כמעט איבד אותי פעם אחת והוא לא מתכוון להסתכן שוב, ויש פה שני ילדים שזקוקים לאמא שלהם, והדבר שהכי הפחיד אותי בעולם זה ילד נוסף - אז למה אני מרגישה כל כך נורא ו"אוכלת" את עצמי כל היום? אני נמצאת במקום הכי חשוך עכשיו, אני פשוט מרוסקת לרסיסים...
הכי הורג אותי שלפני ההריון האחרון כשהייתי רואה אשה בהריון, או אשה עם תינוק קטן - זה בשנייה החזיר אותי לתקופה הקשה ההיא שעברתי, שאני כל-כך מנסה לשכוח, ועשיו אחרי הניתוח (אפילו קשה לי להגיד את המילה) אני לא יכולה להסתכל על החברות ההרות שלי ועל תינוקות קטנטנים ומתוקים - אבל מהסיבה ההפוכה - אני רק חושבת על עוד ילד. קשה לי מאוד
אחרי התלבטויות מרובות החלטתי לחשוף את הסיפור שלי: לפני כשנתיים אחרי לידת הילד השני - נכנסתי לדכאון עמוק (אחרי הלידה) וחוויתי התקפי חרדה נוראיים שלא איפשרו לי לתפקד. לא יכולתי להסתכל על הילדים שלי, לא אכלתי לא ישנתי והכי גרוע - לא הבנתי מה קורה לי. מצבי הידרדר כל-כך עד שהגעתי לאשפוז בבית-חולים (לא פסיכיאטרי) בגלל התמוטטות כללית. שום כדור הרגעה לא השפיע עליי. הקטן שלי גר אצל ההורים שלי בערך חודש, והגדולה אצל חמותי. התחלתי בטיפול תרופתי מאסיבי + טיפול פסיכולוגי וביקורת פסיכיאטרית. לפני כשנה הפסקתי ליטול תרופות, אך עדיין בטיפול פסיכולוגי צמוד, אני לא האמנתי שאצא מהדבר הזה שפויה - לא מאחלת לשום אשה לעבור את מה שעברתי. ופתאום - אני מגלה שאני בהריון.... עולמי התהפך עליי (כמובן שנזהרנו, אבל בכל זאת זה קרה). הפסיכיאטר אמר שזה מוקדם מידיי וטרי מידי ויש סיכוי גבוה טוב שהכל יחזור (ואני לא יודעת איך זה ייגמר הפעם) הוא המליץ על הפסקת הריון (בשבוע 7) גם בועדה המלצה על הפסקת הריון ללא היסוס. אני נשואה באושר ובעלי אמר שהוא כבר כמעט איבד אותי פעם אחת והוא לא מתכוון להסתכן שוב, ויש פה שני ילדים שזקוקים לאמא שלהם, והדבר שהכי הפחיד אותי בעולם זה ילד נוסף - אז למה אני מרגישה כל כך נורא ו"אוכלת" את עצמי כל היום? אני נמצאת במקום הכי חשוך עכשיו, אני פשוט מרוסקת לרסיסים...
הכי הורג אותי שלפני ההריון האחרון כשהייתי רואה אשה בהריון, או אשה עם תינוק קטן - זה בשנייה החזיר אותי לתקופה הקשה ההיא שעברתי, שאני כל-כך מנסה לשכוח, ועשיו אחרי הניתוח (אפילו קשה לי להגיד את המילה) אני לא יכולה להסתכל על החברות ההרות שלי ועל תינוקות קטנטנים ומתוקים - אבל מהסיבה ההפוכה - אני רק חושבת על עוד ילד. קשה לי מאוד