קשה לי מאוד, אבל אני חייבת

[nuni3030]

קשה לי מאוד, אבל אני חייבת

אחרי התלבטויות מרובות החלטתי לחשוף את הסיפור שלי: לפני כשנתיים אחרי לידת הילד השני - נכנסתי לדכאון עמוק (אחרי הלידה) וחוויתי התקפי חרדה נוראיים שלא איפשרו לי לתפקד. לא יכולתי להסתכל על הילדים שלי, לא אכלתי לא ישנתי והכי גרוע - לא הבנתי מה קורה לי. מצבי הידרדר כל-כך עד שהגעתי לאשפוז בבית-חולים (לא פסיכיאטרי) בגלל התמוטטות כללית. שום כדור הרגעה לא השפיע עליי. הקטן שלי גר אצל ההורים שלי בערך חודש, והגדולה אצל חמותי. התחלתי בטיפול תרופתי מאסיבי + טיפול פסיכולוגי וביקורת פסיכיאטרית. לפני כשנה הפסקתי ליטול תרופות, אך עדיין בטיפול פסיכולוגי צמוד, אני לא האמנתי שאצא מהדבר הזה שפויה - לא מאחלת לשום אשה לעבור את מה שעברתי. ופתאום - אני מגלה שאני בהריון.... עולמי התהפך עליי (כמובן שנזהרנו, אבל בכל זאת זה קרה). הפסיכיאטר אמר שזה מוקדם מידיי וטרי מידי ויש סיכוי גבוה טוב שהכל יחזור (ואני לא יודעת איך זה ייגמר הפעם) הוא המליץ על הפסקת הריון (בשבוע 7) גם בועדה המלצה על הפסקת הריון ללא היסוס. אני נשואה באושר ובעלי אמר שהוא כבר כמעט איבד אותי פעם אחת והוא לא מתכוון להסתכן שוב, ויש פה שני ילדים שזקוקים לאמא שלהם, והדבר שהכי הפחיד אותי בעולם זה ילד נוסף - אז למה אני מרגישה כל כך נורא ו"אוכלת" את עצמי כל היום? אני נמצאת במקום הכי חשוך עכשיו, אני פשוט מרוסקת לרסיסים...
הכי הורג אותי שלפני ההריון האחרון כשהייתי רואה אשה בהריון, או אשה עם תינוק קטן - זה בשנייה החזיר אותי לתקופה הקשה ההיא שעברתי, שאני כל-כך מנסה לשכוח, ועשיו אחרי הניתוח (אפילו קשה לי להגיד את המילה) אני לא יכולה להסתכל על החברות ההרות שלי ועל תינוקות קטנטנים ומתוקים - אבל מהסיבה ההפוכה - אני רק חושבת על עוד ילד. קשה לי מאוד

 

[מקוםבלב]

שלום לך,

אני מבינה לחלוטין את הקושי והכאב .
ברור לחלוטין שלאחר כל מה שעברת ומצבך הנפשי היה צריך לקחת את הכל בחשבון.
ולמרות הכל ,נורמלי להרגיש את העצב והכאב.
חשוב שתתחזקי ותעצימי את עצמך על מנת שתגיע ממקום חזק להריון הבא אם בכלל.(מה שיתאים לך)
דיכאון אחר לידה הוא דבר נפוץ לצערי ,למרות שיש עדין קשר שתיקה בכל מה שקשור אליו.
אני מקווה שתמצאי את הדרך להיפרד ולשחרר באהבה ולמצוא את השביל שנכון ומתאים לך כרגע ובעיקר להתחזק
ולהינות מהמשפחה הנפלאה והתומכת שלך.

 

[מאמארוני]

היי נוני

במקרה סבלתי מדיכאון במהלך ההריונות, לא חמור כמו שאת מתארת אך עדיין אין יום שאני לא חושבת איך זה השפיע על רוני, תשעה חודשים של אמא כמעט ולא מתפקדת, ואין יום שאני לא רואה את השאריות של התקופה הזו שמשפיעות על יחסי איתה וממאנות לעזוב. בעיקר בגלל זה אני לא מוכנה לחשוב על הריון נוסף, כי אני לא רוצה לאבד את הקשר שמתחיל להיווצר בינינו מחדש. לראות אותה מבקשת את אבא כשאני נמצאת מולה מכאיב לי לא פחות ממותו של אושרי, ואולי אפילו יותר. אני בטוחה שההפלה (ואני מעיזה להגיד את המילה) מכאיבה לך כל יום, כל דקה. יש דברים כואבים יותר, לטווח ארוך יותר. אל תתני לזה להפוך לדכאון חדש. החלטת, עשית, ועכשיו לא נותר לך אלא לזכור בתוך תוכך, ולחייך לילדייך כל בוקר. אני פה כדי לבכות איתך על מה שלא יקרה, ולהזכיר לך את מה שיש.

 

[nuni3030]

אני בוכה מהתגובות שלכן

אין לכן מושג כמה זה חשוב לי לשתף כאן - זה דרש ממני אומץ רב לחשוף את שלי, אולי זו אני, אבל עדיין נדמה לי שטראומות נפשיות לא נתפסות בחברה כמו הפיזיות, עדיין יש סטיגמה של "היא חלשה" "שתיקח את עצמה בידיים" ועוד כאלה בסגנון...
בזמן האחרון התחלתי ממש לחזור לעצמי (לפני כחצי שנה) אני בכלל אדם שמח וחיובי, שתמיד מוקף באנשים - אבל אף אחד לא חסין אנשים קרובים שיודעים מחזקים אותי ותומכים, אומרים שעם כל הקושי ההחלטה הייתה נכונה למשפחה שלך ושבחרנו בחיים (זה הכי קשה לי לשמוע) ובגלל שאני אמא טובה ואחראית עשיתי את הצעד הזה...אבל רק פה אני באמת לא מרגישה לבד.

תודה לפורום הזה שנותן לי להרגיש, אנושית, שברירית, פגיעה, עצובה - שנותן לי להרגיש!

 

[מאמארוני]

 

[יותם276]

משהו על טראומות פיסיות ונפשיות

כשהגוף מתאושש ממחלה קשה, ניתוח או משהו דומה, זה ברור לכולם שלפעמים יש החלמה של חודש, שלושה חודשים, אפילו חצי שנה ושיש עליות וירידות והחלמה שלא היתה טובה וגוררת אחריה עוד טיפולים ומנוחה וכולי (יש אפילו מכתב מרופא). כשאנחנו מתאוששות האובדנים שלנו, מות הילדים שלנו, איש לא רואה, לא מבין ולא יודע אבל זה לא משנה את העובדה שהתהליך הוא אותו תהליך!
לכן, במציאות הזו שבה הציפיות החברתיות מאיתנו הן שונות אני חושבת שכל שנותר לנו הוא לראות את עצמינו גם כשאף אחד אחר לא רואה.
אולי אפשר לחשוב על מישהו שאיבד אדם קרוב אחר - לא בן או בת, או על מישהו שאיבד בן או בת אחרי שזכו כבר לחיות... גם להם יש עליות וירידות וימים טובים ופחות טובים ואיתם - אם אלה שחוו אובדן - אנחנו יכולות לדעתי לדבר, לשתף, להשוות... גם להם יש ימים כאלה, יש דברים שמציפים, יש קושי בחגים ואירועים... אולי אם תראי את הדברים ככה, יהיה לך קל יותר להשלים עם החוויה שאת חווה - לא ממש חשוב אם האחרים משלימים איתה או לא אני חושבת.

 

[nuni3030]

היי יותם

הכי כואב לי שכן רציתי כל כך רציתי כל כך בכיתי, התייעצתי עם כמה רופאים. פחדתי כל כך - אני - זאת שתמיד הכריזה "הפלה לעולם לא אעשה", זאת שעברה שני הריונות בשמירה מלאה בגלל המון סיכונים - העיקר לשמור את הילד, זאת שעברה הפלה טבעית בין ההריונות ובכתה, צרחה כמו חיה פצועה. אני - זאת שהתחננה לבעלה שנברח דקות ספורות לפני - בחלוק האשפוז, הרגליים לא הלכו מהאוטו עד הבית חולים - הן היו כמו צמר גפן. עשיתי את זה, עשיתי את הבחירה הקשה ביותר שנאלצתי לעשות בחיי... לעולם לא אפסיק לבכות. האור שבעיניים כבה לעד.

 

[איפההוא]

משהו קטן

זה מעורר הערכה לראות מישהו שעושה מאמצים לעזור לעצמו, זה מרגש ונותן תקווה שלא משנה מה יקרה לנו - יהיה בסדר.
חלק מהטיפול הוא נעים וקל יחסית וחלק הוא קשה מאוד. וזה באמת קשה מאוד להרים את עצמך מלמטה, אחרי שנופלים בלי בכלל לצפות.
אני מניחה שבטיפול היו חלקים מאוד קשים שבהם לא האמנת שתצאי מזה והנה את אחריהם, ודווקא בסדר.
חלק קשה מאוד נוסף בטיפול היה הויתור על ההריון. זה קשה מאוד לוותר על הריון וטבעי שתרגישי ככה אבל תנסי להזכר בכל אותם הפעמים שבכל זאת הצלחת להתרומם ולעבור את הקושי.
ואני מניחה שיהיה ככה גם הפעם.
תני לעצמך זמן לחשוב על ה-7 שבועות של ההריון, ואל תחששי מהעצב. מותר לך להיות עצובה ואני אחזק אותך ואגיד שהעצב בא אבל הוא גם יעבור.
אני שמחה לשמוע שאת בזוגיות מאושרת ויש לך שני ילדים. מאחלת לך רגעים טובים!

 

[nuni3030]

תודה רבה

זה באמת לא היה קל - הכי קשה לנו לעזור לעצמנו, נשמע אבסורד - אבל זה ככה

אני עדיין מרגישה שברירית ועדיין קשה להודות שהדכאון חלף לגמרי, אבל מצאתי את עצמי מתרוממת לאט-לאט ומקווה לא להתרסק שוב.

אולי אם רק אני ובעלי היינו בתמונה - הייתי לוקחת כל סיכון, אבל אני לא רוצה לחוות שוב את התחושות הקשות שחשתי פעם כלפי הילדים שלי.

 

[nuni3030]

לא יודעת למה זה הדגיש לי והשמיט חלק מההודעה