מישל נורית והדבש
New member
קצת מכל דבר ואולי סגירת מעגלים
למרות שההשתתפות שלי מועטה לאחרונה, אני חייבת לשתף אתכן במה שאני עוברת, כי בעצם אין לי את מי ואין לי עם מי, אז כן יש בי גם קצת מפח נפש והקלה משהו. לא מצאתי את הפורום המתאים, למרות שפורום אבדן היה הכי מתאים לזה, אבל לא רציתי לכתוב שם כי שם לא מכירים אותי ו או את הסיפור שלי. לא היה לי מחשב כבר שבוע ויום האזכרה של אייל הגיע ביום שבת עם כל הזכרונות שתיעתעו בי כמה ימים לפני כן, כעסתי ורגזתי ולא היתה בי טיפה של סבלנות לא לנועה ולא למישל, ניתקתי טלפונים לא אכלתי ורק בכיתי ולא הבנתי מה קורה לי רק בדיעבד הבטתי בתאריך ה- 11.02 והבנתי מיד שהכל עולה, אז זה עבר יותר גרוע משנה שעברה כי הבנתי שאני עומדת לאבד עוד הריון, כן הייתי בהריון עד לפני כמה שעות והרופאה שבישרה לי את הצפוי ביותר {כן ידעתי מלכתיחלה שההריון שבא בהפתעה גמורה מועד לכישלון ואל תשאלו אותי למה ואיך פשוט תחושה של אם שכולה. הרופאה הביטה בי בעיניים גדולות ועצובות ואמרה לי "אני מצטערת שאני מבשרת לך תמיד בשורות איומות. זו הפעם הראשונה אחרי שלוש שנים מהאובדן הראשון שאני רואה אותה, היא התחילה לעבוד בביח בו אני מטופלת, היא זכרה בדיוק {למרות מיליון פציינטים} את המקרה שלי ושמעה גם על המקרה השני. ירדתי מהכסא אחרי הא"ס שלא הראה כלום ואמרתי לה אין דבר זה ממש קטן עלי, ואני אתגבר . היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיא מורידה בפניי את הכובע על העקשנות שלי להביא ילד לעולם ושנועה מדהימה מדהימה ושהצלחתי להביא ילדה נפלאה. אחרי שקיבלתי למינריות בחינם ועמדתי ללכת, היא אמרה לי בעיניים בורקות "הילדה מזכירה לי אותו". זה היכה בי איך היא זוכרת ואיזה תזמון מדויק ... הלכתי הביתה מלאה בגאוה עצמית, מלאה באמוציות, ובתחושות שלא הכרתי ושאני לא ממש מבינה, אחרי המבול, אחרי יום האהבה העצוב והרומנטי, הבנתי קצת שאף ילד לא בא על חשבון האחר ושנגמרו לי קצת תחושות האשמה העצמית ושאני מוכנה ביותר ללכת להשטטח על קבר האחים בו נמצאים בניי בקופסא לבנה עם מגן דוד כחול ושנועה מביאה לי אושר וכשהיא מחייכת העולם צוחק לו וכשהיא מתחככת בי ומתרפקת עלי זה כל מה שאפשר לבקש או לרצות ושבעלי אדם נפלא ושלמרות הדימומים וההתכווצויות אני אדם קצת יותר חופשי קצת יותר רך וקצת יותר סובלני והבנתי שאתמול סגרתי מעגל . אני מצטערת אם התוכן לא מתאים לנפשות הפועלות אבל הייתי חייבת.
למרות שההשתתפות שלי מועטה לאחרונה, אני חייבת לשתף אתכן במה שאני עוברת, כי בעצם אין לי את מי ואין לי עם מי, אז כן יש בי גם קצת מפח נפש והקלה משהו. לא מצאתי את הפורום המתאים, למרות שפורום אבדן היה הכי מתאים לזה, אבל לא רציתי לכתוב שם כי שם לא מכירים אותי ו או את הסיפור שלי. לא היה לי מחשב כבר שבוע ויום האזכרה של אייל הגיע ביום שבת עם כל הזכרונות שתיעתעו בי כמה ימים לפני כן, כעסתי ורגזתי ולא היתה בי טיפה של סבלנות לא לנועה ולא למישל, ניתקתי טלפונים לא אכלתי ורק בכיתי ולא הבנתי מה קורה לי רק בדיעבד הבטתי בתאריך ה- 11.02 והבנתי מיד שהכל עולה, אז זה עבר יותר גרוע משנה שעברה כי הבנתי שאני עומדת לאבד עוד הריון, כן הייתי בהריון עד לפני כמה שעות והרופאה שבישרה לי את הצפוי ביותר {כן ידעתי מלכתיחלה שההריון שבא בהפתעה גמורה מועד לכישלון ואל תשאלו אותי למה ואיך פשוט תחושה של אם שכולה. הרופאה הביטה בי בעיניים גדולות ועצובות ואמרה לי "אני מצטערת שאני מבשרת לך תמיד בשורות איומות. זו הפעם הראשונה אחרי שלוש שנים מהאובדן הראשון שאני רואה אותה, היא התחילה לעבוד בביח בו אני מטופלת, היא זכרה בדיוק {למרות מיליון פציינטים} את המקרה שלי ושמעה גם על המקרה השני. ירדתי מהכסא אחרי הא"ס שלא הראה כלום ואמרתי לה אין דבר זה ממש קטן עלי, ואני אתגבר . היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיא מורידה בפניי את הכובע על העקשנות שלי להביא ילד לעולם ושנועה מדהימה מדהימה ושהצלחתי להביא ילדה נפלאה. אחרי שקיבלתי למינריות בחינם ועמדתי ללכת, היא אמרה לי בעיניים בורקות "הילדה מזכירה לי אותו". זה היכה בי איך היא זוכרת ואיזה תזמון מדויק ... הלכתי הביתה מלאה בגאוה עצמית, מלאה באמוציות, ובתחושות שלא הכרתי ושאני לא ממש מבינה, אחרי המבול, אחרי יום האהבה העצוב והרומנטי, הבנתי קצת שאף ילד לא בא על חשבון האחר ושנגמרו לי קצת תחושות האשמה העצמית ושאני מוכנה ביותר ללכת להשטטח על קבר האחים בו נמצאים בניי בקופסא לבנה עם מגן דוד כחול ושנועה מביאה לי אושר וכשהיא מחייכת העולם צוחק לו וכשהיא מתחככת בי ומתרפקת עלי זה כל מה שאפשר לבקש או לרצות ושבעלי אדם נפלא ושלמרות הדימומים וההתכווצויות אני אדם קצת יותר חופשי קצת יותר רך וקצת יותר סובלני והבנתי שאתמול סגרתי מעגל . אני מצטערת אם התוכן לא מתאים לנפשות הפועלות אבל הייתי חייבת.
