קנאה.

[אושר365]

קנאה.

בחודשים האחרונים כל שבוע מתפרסמת לה בפייסבוק תמונת תינוק חדש שהגיע לעולם..קטנטנים וחמודים. וזה צובט לי בלב. זו שהתחתנה שנה אחרי. זו שהיתה עוד רווקה בחתונה שלי. זו שרק לפני שנה הכירה את הבן זוג שלה. זו שהתחתנה יחד איתי ועכשיו בהריון שני. ואני? באותו המקום. עם בטן ריקה וצביטה ענקית בלב. מקנאה בכל מי שבהריון/אמא או אפילו אם לא אז חולפת בי המחשבה שאם היתה רוצה להיות בהריון היתה יכולה. ואני? אני בינתיים כנראה לא יכולה. לא כרגע. אולי מתישהו. אולי לא. לא רוצה להפוך לממורמרת שמקנאה כל כך. לא רוצה. תוהה אם עדיף כבר לוותר. אם יותר קל לוותר פשוט. לפחות הלב לא נשבר כל חודש מחדש כשלא מקווים. כשאין תקווה. שבוע הבא שוב זריקות. שוב בדיקות. שוב שאיבה. שוב החזרה. אין לי כוח. היום אני פסימית במיוחד. סליחה.

 

[orile32]

אוי... הקנאה...

אל תתנצלי על תחושותייך. זה בסדר ומותר לך.
נראה לי שהרוב המכריע של הבנות בפורום מזדהות איתך.

גם לי קשה עם כל תמונות התינוקות המתוקים וכל פעם אני שואלת את עצמי מחדש "ומתי אני?".

כדי להכאיב לעצמי קצת פחות שמתי ב-UNFOLLOW את כל האנשים שעסוקים מבוקר עד ערב להעלות תמונות של הילדים.
אגב, אין שום דבר רע במה שהם עושים, אני מניחה שגם כשלי זה יקרה בע"ה אולי ארצה להראות לעולם את הגאווה הפרטית שלי. פשוט כרגע זה לא מתאים לי, זה מכאיב לי, זה שם לי תזכורת מול הפרצוף של מה שאין לי.

תנסו לעשות דברים כיפיים שיקהו את הכאב, גם אם במעט. תצאו, תבלו, תפגשי חברות, סעו לחו"ל. תחליטו שאחרי ההחזרה הבאה אתם עושים משהו כיפי במיוחד (בהחזרה האחרונה שלי ידעתי מראש שאנחנו נוסעים לנופש והיה לי למה "לחכות").

תעשי הפסקות בין טיפול לטיפול, תני לגוף ולנפש לנוח.

ואל תוותרי, אני מחזיקה לך אצבעות ומקווה בשבילך שהמסע הזה יסתיים בקרוב עם בשורות נהדרות, אמן וכבר בסבב שמתחיל בקרוב.

שולחת חיבוק ענק

 

[Kasey]

מסכימה בעניין ה-unfollow

יש לי חברה אחת בפייסבוק שכל מה שהיא עושה זה להתמוגג מארבעת ילדיה ומהמשפחה הכי מדהימה בעולם שיש לה. הגעתי למסקנה שאני ממש לא צריכה לקרוא את זה כל הזמן...

 

[לולי283]

יש לי 2 דברים לומר לך...

1. בדיוק בגלל זה סגרתי את הפייסבוק שלי. זה הוריד דרמטית את מפלס הקנאה והעצב (מה אכפת לי לכל הרוחות שלמישהי שלא דיברתי איתה מאז התיכון יש כבר שלושה ילדים?!?) וגם שיפר את איכות החיים

. בחיי, תנסי את זה רק לשבוע ותראי כי טוב. 2. למרבה הפלא, גם כשהפכתי לאם לא הפסקתי לקנא. כשהייתי עם בטן הריונית הבטתי בקנאה באחרת שנכנסה להריון בטעות, מסתובבת עם עגלה עם תינוקת קטנטנה ומקנאה בהריוניות שהולכות מולי ברחוב. תמיד תמיד מקנאה בתוך תוכי. אני מקווה בשבילך שלא אבל מהמרת שכמו רובנו תמיד בתוך תוכך תהיי זו שמתקשה, מטופלת הפוריות, גם אם יהיו לך עשרה ילדים וכל הסאגה תהיה מאחורייך...מה שאומר שלצערי צריך ללמוד לחיות עם הקנאה הזו. זו האלטרנטיבה היחידה שיש לנו- ללמוד לחיות עם החרא ולהמשיך הלאה, כי בסוף הטיפולים נגמרים אבל הרגש הזה נשאר...

 

[עוגי555]

אני קוראת לזה פוסט טראומה

אני אמנם בהריון עכשיו אחרי טיפולים שאני חא מאחלת לאף אחת כאן, באמת בנות.
אבל חשה כאב מתמיד, הכאב לא מרפה, והתחושה הקשה של למה אני נשארת
למרבה התדהמה
חוץ מזה הפחד מהעתיד- מה יהיה אם זה ההרייון היחיד שיצליח...
אין לזה סוף.
הקנאה הזו ננעצת בלב והיא הכי טבעית בעולם, אם תחפשי בפורום תראי בו שרשורים ארוכים מאוד
וקורעי לב בנושא.
אין לאנשים גם שום רגישות ושום טקט ורובם עוד חושבים
שלעשות אהבה וללדת זה כמו לעשות סנדוויץ׳.

אני מחזקת אותך, זה יקרה לך גם, ואת תלבלבי,
את בתמורה
תנהגי ברגישות כלפי בנות נשואות ללא בטן.

 

[טוליתי]

ההשוואה למי שבטנה מלאה או ידיה מלאות

לא מתיישבת לי בטבעיות...

כשהייתי בהריון קינאתי במי שלא היו לה דאגות בהריון, אבל לא באותן עוצמות כמו הקינאה שהייתה לי כשהבטן ריקה, לא באותן עוצמות כמו אחרי שלילי.
אני עוד לא אימא, ובכל זאת מניסיון, כשאת בהריון הקינאה באחרות מופחתת לאין שיעור, הקינאה כשאת בהריון היא קינאה נסבלת לחלוטין כשלצידה שמחה על ההריון והרבה תקווה, ואילו הקינאה כשהבטן והידיים ריקות היא קינאה שמכלה כל שרידי שמחת חיים.

 

[לולי283]

חלילה איני משווה

לא כל כך מבינה איפה בדבריי מצאת השוואה, ממש לא ניסיתי לערוך אחת. עוד לא שכחתי כמה זה קשה להיות נטולת ילדים, ואני לא אומרת שלא לגיטימי לקנא. אני רק מספרת שהקנאה הזו לא חולפת. זה תמיד יהיה שם (והלוואי ואני טועה), גם כשתהיינה לאמהות, וזה תמיד יהיה מתסכל. אני חושבת שאין פתרון קסם לזה (לפחות לא מצאתי אחד כזה עד כה, ואם תמצאו תחזרו בבקשה לספר לחברה), פשוט לומדים לחיות עם הרגש הזה...

 

[טוליתי]

כי לא יעזור כלום,

זו לא אותה הקינאה, ולא אותן עוצמות. אחרי 8 הריונות אני יכולה לספר שלמעט אחד ההריונות שמראש החל כשברור שהוא אינו תקין, בכל אחד מהם הקינאה כלפי הריוניות ונשים עם תינוקות קטנים פחתה לאן שיעור, עד כי כמעט ולא הורגשה. עצם העובדה שאת יכולה לומר לעצמך: "כיף לפלונית כי יש לה תינוק, אבל בעוד 7 חודשים גם אני אלד", ה-"אבל..." הזה הוא פריבילגיה בפני עצמה שמפחיתה את העוצמות. לא יכול להיות שקינאה של אישה עם בטן ריקה תהיה זהה לקינאה של אישה עם בטן מלאה.
הקינאה געשה והציפה אחרי שליליים, טיפולים שהתבטלו, תקופות שבין טיפולים והכי הרבה - אחרי כל אובדן הריון.

ובשורה התחתונה, אני מסכימה איתך שלומדים לחיות עם זה...רק שללמוד לחיות עם זה כשאת בידיים ריקות, זה סיפור אחר לגמרי

.

 

[לולי283]

אוי, העצבת אותי כל כך

לי "הספיקה" הפלה אחת בשביל להפסיק לחשוב כך, אותי אף פעם לא תתפסי מביטה במישהי בהריון בעודי בהריון ואומרת שאין צורך לקנא כי עוד x חודשים גם אני אלד....אובדן האמונה הזו שממני יכול לצאת משהו טוב ובריא גם הוא פשוט עצוב

 

[טוליתי]

מאמינה לך לגמרי.

 

[עוגי555]

אני יודעת טוליתי ממי

גרמת לי לבכות.
אני לא משווה, ממש לא, הרי אני אחת מכן.

וכל הכאב שלי עוד כל כך טרי...
מה שמדהים שהחוויה הזו נשארת איתי והפגיעות נשארת איתי עוד הלאה והלאה...
ושאני קוראת וגם שומעת מנשים שהטיפולים צילקו אותן אני נדהמת.
לא חשבתי על זה אף פעם, על ההשלכות לעתיד.
מכיוון שאני הריתי לא מביציותי, שזה עושה אותי שונה מהאחרות ונושא בחובו תחושות קשות מנשוא, אני מאמינה שכל חיי אשאר מצולקת.
ההרגשה של חיה פצועה לא עוזבת בקלות.

 

[טוליתי]

אני בטוחה שיש כאן צלקת לכל החיים.

אני פשוט טוענת שלהתמודד עם הצלקת כשאת לא יודעת מתי ואם בכלל זה יקרה - זה אחרת לחלוטין מלהתמודד עם הצלקת כשידייך מלאות ואפילו כשבטנך מלאה קל... במצב שהבטן מלאה, אפילו טיול בחברת נשים ותינוקותיהן הרגיש לי קשה, אך אפשרי.

 

[עוגי555]

הכי מדוייק שבעולם במיליון אחוז

בטח בטח בטח.

דברים שניסיתי להסביר וזר לא הבין
רק הבנות פה.

 

[לוטוס34]

מסכימה מאד, זה פשוט לא עובר

גם בהריון אני מרגישה קנאה יוקדת ואפילו כועסת על אילו שמסביבי שנכנסו בהבזק יום להריון ועברו את כל הבדיקות תוך כדי ציניות של: ״טוב, מקסימום תהיה תוצאה בעייתית, נפסיק את ההריון, זה לא שממש התאמצנו כדי להיכנס אליו״, הן גם טורחות להזכיר לי שהן שותות אלכוהול מדי פעם וגם לא ממש נשארו בבית אחרי המי שפיר ושזה סתם דאגת יתר שלי ואין ממה להיזהר. בא לי להגיד להן דברים ממש רעים ואני שותקת ומתפוצצת בפנים כי הן בחיים לא יבינו מה עברתי בשביל להגיע לכאן וכמה הכל ככ שביר וככ ככ לא מובן מאליו. אני גם בלי בן זוג וגם פה יש בי כעס על כל הבנות שמספרות לי בגאווה על איך שזו תקופת פינוק נהדרת, ההריון, איך הכל מותר לך כי כואב ולא נוח והבן זוג ככ מתחשב. אין סוף לקנאה ולהשוואות שאני עושה עם אלה ששפר עליהן גורלן והכל בא להן בקלות. אולי זה באמת טבעי ואנושי שאנחנו מרגישות ככה, אבל לפחות אני מרגישה עם זה רע מאד ובטוחה שכל המירמור הזה לא מביא למשהו טוב. במידה מסויימת אני חושבת גם שזו הסיבה שאני לא מתחברת לפורומים הסמוכים של הריון ולידה. אני לעולם אהיה שייכת לפורום הזה, שרק פה יושבות הבנות שכל מילה ורגש שהן מבטאות הם כאילו יצאו ממני

 

[Round two]

פעם מטופלת פוריות, תמיד כזאת

מסכימה איתך, הקנאה לא עוברת לעולם אבל היא מעורפלת. אך, הקנאה ללא ילדים הרבה יותר צורמת.

מאחלת לך חברה, שההיריון והלידה! יגיע מהר וכאבי הקנאה ילכו ויתערפלו.

 

[טוליתי]

יקירה, התחושות שלך משותפות לכולנו. אין מישהי שלא מקבלת צביטה בלב למראה תמונות של תינוקות, ההתחדשות בפייסבוק של אחרים לעומת הקיבעון שלנו

. כ"כ הזדהיתי עם המשפט שכתבת: "...אפילו אם לא אז חולפת בי המחשבה שאם הייתה רוצה להיות בהריון הייתה יכולה". ולא פלא שאין לך כוח. מותר לך להרגיש כך כי המסע הזה הוא לא קל בכלל

.
ומותר לקנא, קינאה היא רגש ככל הרגשות. אנשים מקנאים זה בזה בדברים פעוטים בחיים כמו כשלמישהו יש מכשיר סלולרי יותר משוכלל, כשלמישהו יש רכב יותר חדיש, בגד יותר יפה וכו', כך שבוודאי שלגיטימי לקנא בבריאות של מישהו, וביכולת להביא ילדים לעולם.
מותר להיות פסימיים. אי אפשר לשמור כלהעת על האופטימיות, ומי שטוענת ששמרה על האופטימיות כל תקופת הטיפולים, כנראה ששפר מזלה ותקופת הטיפולים הייתה קצרה. ככל שהדרך מתארכת כך קשה יותר לשמור על האופטימיות, ואת יודעת מה? - לא חייבים אופטימיות כדי להצליח. ההצלחה תגיע אם או בלי אופטימיות.
כשאין תקווה אכן הלב לא נשבר, אבל הוא לא נשבר כי הוא שבור. מגיע לך שתהיה לך תקווה, שיהיה בשביל מה לקום בבוקר. כשההריון המיוחל שלך יגיע, כל הרגשות הקשים יתעמעמו לגמרי.
המסע הזה קשה, הוא מתיש ותובעני, אך כמו שהייתה לו התחלה, יהיה לו סוף. והסוף יהיה מתוק לגמרי

.
אני חושבת שמבין השורות עולה הכאב הגדול על חוסר היכולת להרות באופן פשוט וקל ועל חוסר השליטה שקיים בתוך המסע הזה. באמת קשה, ולא נותר לי אלא לחבקך ולאחל לך בכל ליבי, שהמסע שלך כבר עומד להסתיים בטוב שלו את מחכה.

 

[acka]

אוי אני מבינה אותך

זה הזמן לאמץ חברים רווקים.
הרבה יותר כיף לשמוע סיפורי דייטים.
אפשרות נוספת היא פשוט להתעלם מהפייסבוק.

התחושות שלך כל כך נורמליות. כל כך נפוצות בין הגולשות פה.
אני חושבת שאין מה להתבייש בהן. זה לגיטימי.
הלוואי וגם את תזכי בקרוב לפאר את הקיר שלך בתמונות תינוק.

 

[שמולי קיפוד]

חברים רווקים

 

[פפיונית1]

כל כך מזדהה

אני כל כך מבינה לליבך. הצביטה הזו בלב.... אין לך מה להצטער ומה להרגיש רע, זה טבעי.
הלוואי וזה היה רק פייסבוק, שם באמת אפשר להסתיר, לא להיכנס, לא לראות... אצלי בעבודה יושבות איתי בחדר שתי בנות הריוניות טריות שרק על זה מדברות כל היום וזו תזכורת תמידית לכמה שאני שונה ודווקא במקום שבו אני יכולה טיפה לברוח מהמחשבות המטרידות ולהתעסק בדברים אחרים. שלא לדבר על שתיים מהחברות הכי טובות שלי שנכנסו להריון בפעם הראשונה שניסו. אני פשוט מדחיקה את רגשותיי לידן ומפרגנת להן כי אני באמת אוהבת אותן ורוצה שיהיה להן טוב. זה לא שאני לא רוצה שאחרות יהיו בהריון וילדו ילדים, אלא שזה גורם לי להרגיש כל כך שונה וזה כואב.
תהיי חזקה יקירה, יש חודשים יותר טובים2 וחודשים שפחות וזה בסדר... תנסי להזכיר לעצמך את כל הדברים הטובים שיש לך בחיים לעומת אחרים ובתקווה שבקרוב יגיע היום המיוחל לו כולנו מצפות וכמו שטוליתי אומרת "הוא יהיה מתוק במיוחד".
שולחת לך חיבוק גדול ומחזק.

 

[מחכה לחסידה28]

היי אושר

כפי שאת רואה- את ממש לא לבד בתחושות שלך.
הקנאה זה רגש לגיטימי ומובן לאור מה שאנחנו עוברות
ולכן אין לך מה להרגיש רע עם עצמך..
כולנו חוות את זה ברמות שונות וזה מלווה אותנו בכל מקום: פגישה עם
חברים, ארועים משפחתיים, עבודה ואפילו הליכה תמימה ברחוב.
מצטרפת להמלצות להתנתק קצת מהפייסבוק- ניסיתי את זה וזה עשה לי רק טוב.
מאחלת לך ולכולנו פה ימים שמחים בקרוב