קישור לכתבה מקסימה
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=794291 וציטוט חלק מהכתבה לאלו שלא יקראו הכל. הווידוי הוא מכתב המתפרש על 27 עמודי מחברת, כתוב בשטף וכמעט בלי מחיקות. טברסקי, בן הרב משפיקוב, כתב אותו ב-1910, כשהיה בן 22 ועמד להינשא לבתו של האדמו"ר מבעלז. הוא שלח אותו אל הסופר יעקב דינזון, שגר בוורשה, וציין שכתב אותו במשך כמה שבועות בהסתר, כל יום כרבע שעה. "טברסקי מסמן בקליפת אגוז את בעיית הקיום הכי יסודית של החברה היהודית במזרח אירופה, את המתח בין המחדשים למשמרים, והוא מצא עצמו לכוד באמצע", אומר אסף. בכל המכתב הארוך אלוהים לא נזכר ולא נוכח. "הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי", כתב טברסקי. "בעל טעם טוב אני, ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים. קפוטה של משי ארוכה עד לארץ, ושטריימל של זנבות - זה 'אות הקלון' שהמיטו עלינו שונאינו מדורי דורים, ושהיה לקדוש אצלנו היהודים 'נושקי השבט' - עם ירמולקה (כיפה) מתחתיו, ועוד מיני קישוטים כאלו... כי שונה אני מכל סביבתי, וכי מתחת לבגדי העדיים האלה מסתתרת נפש יפה, חולמת, שואפת ומתגעגעת". טברסקי, המשכיל הפייטן, מלין במכתבו על הנוהג לגלח את ראשו של החתן בתער, ועל הפיאות, "הארוכות והעבות האלה, סרוחות על הפנים ומתנועעות הנה והנה, אל כל אשר יהיה הרוח, ועל הראש המגולח, הלבן, הן נראות כמדובקות בדבק". והכלה? הרי גם ראשה מגולח, ואיזה מין מראה זה, של זוג צעיר, "הוא בראש מגולח, והיא בראש מגולח". מודע לצפוי לו הוא כותב בפסקה המסיימת את המכתב הארוך: "זה הוא וידויי, וידוי חיי הנובלים וכומשים בלא עת, וידוי נשמתי הנענה, הכואבת, וידוי כישרונותי ההולכים לאיבוד". בסופו של דבר התחתן טברסקי עם בת האדמו"ר, ולאחר מות אביו הכריזו עליו חסידי שפיקוב כאדמו"ר הבא. אבל הוא ניצל את מוראות מלחמת העולם הראשונה כדי להצטרף אל הרבי מבעלז, והסתפק במשרה צנועה של רב עיירה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=794291 וציטוט חלק מהכתבה לאלו שלא יקראו הכל. הווידוי הוא מכתב המתפרש על 27 עמודי מחברת, כתוב בשטף וכמעט בלי מחיקות. טברסקי, בן הרב משפיקוב, כתב אותו ב-1910, כשהיה בן 22 ועמד להינשא לבתו של האדמו"ר מבעלז. הוא שלח אותו אל הסופר יעקב דינזון, שגר בוורשה, וציין שכתב אותו במשך כמה שבועות בהסתר, כל יום כרבע שעה. "טברסקי מסמן בקליפת אגוז את בעיית הקיום הכי יסודית של החברה היהודית במזרח אירופה, את המתח בין המחדשים למשמרים, והוא מצא עצמו לכוד באמצע", אומר אסף. בכל המכתב הארוך אלוהים לא נזכר ולא נוכח. "הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי", כתב טברסקי. "בעל טעם טוב אני, ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים. קפוטה של משי ארוכה עד לארץ, ושטריימל של זנבות - זה 'אות הקלון' שהמיטו עלינו שונאינו מדורי דורים, ושהיה לקדוש אצלנו היהודים 'נושקי השבט' - עם ירמולקה (כיפה) מתחתיו, ועוד מיני קישוטים כאלו... כי שונה אני מכל סביבתי, וכי מתחת לבגדי העדיים האלה מסתתרת נפש יפה, חולמת, שואפת ומתגעגעת". טברסקי, המשכיל הפייטן, מלין במכתבו על הנוהג לגלח את ראשו של החתן בתער, ועל הפיאות, "הארוכות והעבות האלה, סרוחות על הפנים ומתנועעות הנה והנה, אל כל אשר יהיה הרוח, ועל הראש המגולח, הלבן, הן נראות כמדובקות בדבק". והכלה? הרי גם ראשה מגולח, ואיזה מין מראה זה, של זוג צעיר, "הוא בראש מגולח, והיא בראש מגולח". מודע לצפוי לו הוא כותב בפסקה המסיימת את המכתב הארוך: "זה הוא וידויי, וידוי חיי הנובלים וכומשים בלא עת, וידוי נשמתי הנענה, הכואבת, וידוי כישרונותי ההולכים לאיבוד". בסופו של דבר התחתן טברסקי עם בת האדמו"ר, ולאחר מות אביו הכריזו עליו חסידי שפיקוב כאדמו"ר הבא. אבל הוא ניצל את מוראות מלחמת העולם הראשונה כדי להצטרף אל הרבי מבעלז, והסתפק במשרה צנועה של רב עיירה.