עכשיו נזכרתי למה לא התגעגעתי לבית.../images/Emo82.gif
בגלל כל הצעקות האלה... וכן,היה לי שבוע טירונות מדהים וכיפי ומעולה ולא התגעגעתי אפילו קמצוץ למשפחה. התגעגעתי לחברות,קצת ממש לחבר,וזהו. אז עכשיו דודה וסבתא שלי ועוד כמה רוצים לבוא לכאן מחר ואני כבר קבעתי עם החבר בצהריים,הם ידעו[עוד לפני שאמרתי להם] אז אמרו שאני אקבע איתם שעה שנוח לי ולא אכפת לי מתי שיבואו.תכלס אין לי בעיה לאחר את הפגישה עם החבר,לא קריטי. אני לא ידעתי שהם רוצים לבוא,עם החבר תכננתי מראש,אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות איתו כל היום. עכשיו אבא שאל מתי אני רוצה שהם יבואו ואמרתי ב-12 אז הוא אמר "אנחנו בדיוק אוכלים בשעה הזו וגם הם",ו-וואלה,הם הציעו אפילו לבוא ב-12 ולא אכפת לי לקום מוקדם כדי לראות אותם. אחרי זה הוא שאל מתי החבר אמור לבוא אז אמרתי שבערך ב-3 ועלה למעלה והתחיל להתווכח עם אמא שהחבר שלי מנהל לו את החיים כשבעצם הוא לא בא ושאל אותי עד הסוף את השאלות כמו שצריך,מתי המשפחה רצתה לבוא או משהו. ודווקא סבתא שלי אמרה לי שאני אבחר שעה ושהיא לא רוצה להפריע. אז בסדר,אין לי בעיה לעכב את החבר ליותר מאוחר,אבל חבל,עכשיו הם סתם התווכחו למעלה ביניהם כי אמא יודעת שזה לא ככה.החבר שלי בכלל לא מחליט לי מה לעשות,אבא שלי אחד הפרימיטיביים. כי עד שטוב לי ויש לי חבר כזה סבבה הוא לא מבין,הוא חייב להיות אנטי. וזה כ"כ עצוב שאני לא מתגעגעת אליהם בכל הטירונות ואני לא חושבת עליהם אפילו טיפה,וזה עצוב שהחברות שלי בוכות להורים שלהן בטלפון ופורקות הכל ומדברות איתן ואותי זה לא מעניין לדבר איתם בטלפון אלא רק אם חברה אחת או אפילו גם זה לא. אז הנה,עכשיו אני מבינה למה אני לא ממהרת להגיע הביתה וכמה טוב שהתפקיד הזה זה רק בסיס סגור.