קיבלתי החלטה! (אני חושבת...)

nahat123

New member
קיבלתי החלטה! (אני חושבת...)

הי, אחה"צ טובים,

הנה תזכורת קצרה: אני בתם בת ה 34 של שני חולים במחלה חשוכת מרפא שהתלבטה אם להביא ילדים לעולם עד שתגיע הבדיקה הגנטית שעשתה כדי לנסות ולנבא האם תחלה כמו הוריה.

אז ככה: עשיתי את הבדיקה וכפי שחשבתי היא יצאה חיובית. יש לי 80-90% סיכוי לחלות במחלה בה חולים הוריי, ולא ידוע מתי.

מאז שקיבלתי את התוצאה חשבתי רבות והתייעצתי עם המון אנשים שהציגו בפניי דעות שונות, בתו המתבגרת של בן זוגי עברה לגור איתנו, וקיבלתי ממנו הצעת נישואים תוך הבהרה כי אינו מעוניין בעוד ילדים (יש לו שלושה מנישואים קודמים).
עם הזמן הבנתי שחוסר הרצון שלי בילדים לא נובע רק מהחשש לגורלם כקטינים במידה ואחלה, אלא גם מתוך הרצון הלגטימי מאד (לקח לי זמן להכיר בכך, החברה הישראלית עושה יופי של עבודה בלגרום לאנשים ייסורי מצפון על כך שהם לא רוצים/לא מצליחים להביא לעולם ילד ראשון/שני/שלישי/וכד'...) לדאוג ולטפל בעצמי על רקע הטיפול בהוריי (שניהם מטופלים על ידי גורמים מצוינים אבל אני עדיין רצה מאחד לשני ומטפלת בכל ענייניהם) : אני בזוגיות מדהימה , יש לי עבודה שאני אוהבת, סיימתי קורס שיכול להביא לי הכנסה של מקצוע נוסף, ורק לפני חודשיים טסתי לחו"ל לאחר שלוש שנים של חיים בכוננות מתמדת.

אני מוקפת בחברים וקרובי משפחה שיש להם תינוקות חמודים , אני שמחה בשמחתם אבל לא מקנאה בהם, אני רואה בטלוויזיה הרבה תכניות על זוגות שמתאמצים להביא ילדים לעולם למרות קשיים כלכליים ובריאותיים ומתקשה להזדהות עמם.
יחד עם זאת אני חוששת מחרטה, מבדידות, מחברים שינטשו כי אני היחידה בחבורה ששוקלת לא להביא ילדים, מלהרגיש חריגה. התבדחתי עם בתו של בן זוגי ואמרתי לה שאם אהיה חולה שתשיג לי עזרה ולא תדאג, היא ענתה שהיא ואחותה יטפלו בי ואף ביקשה רשות לקרוא לי אמא במידה ואביה ואני נתחתן, דבר שריגש אותי מאד.

אשמח לקרוא את דעותיכם. בפעם שעברה בה כתבתי בפורום זה התמזל מזלי לשמוע דעות כנות ותומכות. טוב לחזור!
 

בראדשו00

New member
אני מתנצלת שאני לא זוכרת את סיפורך

אולי פיספסתי אותו (לא הייתי בארץ.. תק פחות בפורום..)


אך את ממש נשמעת שלמה! אני חושבת שזו הקלה אדירה!

פעמים רבות אגב חשבתי שמצב כמו שלך שיש בת שהצטרפה לגור איתך יכול לאפשר לך קשר מאד משמעותי עם מישהי ותוכלי לתת לה הרבה ושיהיה קשר משמעותי מבלי שהיא תהיה ביתך או שילדת אותה וכך כל מי שמקיף אותך בחיים.

נשמע לי שיש לך חיים עשירים לגמרי שהרבה אנשים היו רוצים ונותר לאחל לך שיהיה לך הרבה אושר.
וכמובן בריאות והצלחה.

זו חתיכת הסרת אבן מהלב....

אני הרבה פעמים חשבתי שאם הייתי דודה (בפועל אח של בעלי ניתק קשר עם כל המשפחה אך זו סוגיה נפרדת וכואבת..) ויש לי חצי אחות מנישואים ראשונים של אבא שלא גדלנו ביחד. ואם הייתי סביב ילדים, עם משפחה יותר ענפה הייתי יכולה להיות מוגשמת יותר בקטע זה מבלי בכלל לקחת את כל האחריות של אמא... (גם הנושא אצלי סגור. יש לשנינו בעיות פיריון שדורשות טיפולי תרומה או הליך אימוץ ארוך..)
אנחנו החלטנו לא ללכת על זה כי זה לא בער גם כך קודם.


באשר לחשש לאבד חברות, שיעזבו אותך. מי שלא נשארת איתך בגלל סיבה כזאת? דורש בדק בית אם היא חברת אמת ואני רצינית כאן.

חברה צריכה להיות איתך בגלל אופייך בגלל מערכת היחסים ולא בגלל שלא ילדת/אימצת.

אני לא מאמינה שאת תיעזבי בגלל דבר כזה ומי שתרצה "בי יור גסט"
החיים דינאמיים אנחנו כל הזמן עוברים שינויים ולפעמים זו לא תוצאה ישירה שיש/אין ילדים אלא ביטחון בנושאים שונים, אנו עוברים תהליכים בגילאים שונים במהלך החיים ויתכנו סיבות נוספות.

תוכלי להכיר חברות נוספות (אן כי מתקשה להאמין שתאבדי את חברותייך או את כולן או בגלל זה).

מניסיון גילי (40) אני יכולה לומר לך ששינוי במערך החבירם קורה עם השנים וקרה לי.

קל זה לא אבל לפעמים זה טבעי ועושה טוב
 
אני אגיד בכנות

את כותבת פה רק דברים יפים
רק את החיובי
&nbsp
מה עם הרגשות השליליים?!
מותר לך לכעוס
מותר לך להרגיש רע
שההורים הביאו אותך ללא יכולת להביא ילדים.
&nbsp
גם אם את אולי השלמת עם עצמך שאת לא רוצה להביא ילדים
תמיד יהיה טיפה של ספק בלב.
&nbsp
ולמה?
כי האדם הוא ייצור של שליטה
גם אם השליטה הזאת היא אשלייה...אך זה להודעה ארוכה בפני עצמה.
&nbsp
פה כיוון שהאמת המרה היא
שאין לך שליטה-שאין לך בחירה בין 2 האופציות.
ומה שאפשר לעשות הוא להשלים עם מה שיש.
&nbsp
במילים אחרות
את לא תוכלי לבודד את הרגשות שלך
כי הם כוללים שני מרכיבים
שאי אפשר להפריד
א.שאת לא רוצה ילדים כי פשוט אין בך רצון כזה.
ב.כי אסור לך ילדים.
&nbsp
ושני אלו
אי אפשר לבודד...
מה שאפשר לעשות זה לדבר עם פסיכולוג על זה...כדי לנסות להבין את פני הדברים לעומק
&nbsp
ואם את לא רוצה לדבר איתו
את לא חייבת.
מה שחשוב לך
כרגע
זה ללמוד לחיות עם עצמך בשלום
עם ההחלטות שלך.
&nbsp
ובקשר שילדים מטפלים בהוריהם החולים
אגלה לך סוד
אני עבדתי בבית אבות
אלפי קשישים זרוקים שם ויש להם ילדים
שפשוט לא באים לבקר
אי אפשר לדעת האם ילדייך יהיו אגואיסטים או לא.
&nbsp
אני מכירה מישהי מדהימה שסועדת ומטפלת באמא החולה שלה. על חשבון חייה האישיים.
זה מקרים נדירים.
&nbsp
אם את רוצה ילדים
תגדלי ותהיה כאם לילדים של בעלך
ואפילו תאמצי
פונדקאית
זה ממש לא חייב להיות הילד עם הDNI שלך.
&nbsp
בהצלחה
 

MOBY6

New member
ברוכה השבה

שמחה מאוד שחזרת לעדכן אותנו.
ההקלה והשלמות שהגעת אליה נקראת מבין השורות, על אף ההיסוסים לגבי בדידות וחרטה. נראה כי הגעת לאיזושהי השלמה עם חייבך, מצבך ובחירתך וזה אחלה.
הלוואי על כולנו.
זה יפה שאת כן מצליחה לקבל קשר עם ילדים דרך הבנות של בן זוגך, כמו שאת רוצה (מסיפורך נשמע שההחלטה העיקרית לא להביא ילדים נובעת מהמצב הרפואי).
מעניין אותי מה עזר לך להגיע להשלמה הזו? האם זה הזמן, איזשהו תהליך איטי שפתאום מצאת את עצמך אחרת? או שמא היה איזה אירוע/שיחה/מפגש/משהו שאת יכולה להצביע עליו כנקודה המשמעותית?
 

Indie62

New member
עצוב לשמוע על הורייך. שמחה לשמוע על החיים שנתת לעצמך במתנה!

 

nahat123

New member
תודה לכם, מתנצלת על התשובה המאוחרת ועל החפירה העתידית...

אי אפשר לומר שאני במאה אחוז שלמה עם עצמי. אולי בשמונים ושבעה אחוז.
תמיד אהבתי ילדים, אני סבלנית, אמפטית, ושטוטניקית בעצמי, אבל בשנות העשרים לחיי הבאתם לעולם נראתה משהו שנמצא "מעבר להרי החושך", יותר היה חשוב לי לבנות קריירה, להיות עצמאית, לעבור חוויות, ולהיות בת זוג של מישהו.
כשהוריי חלו בזה אחר זה החל לעלות העניין הגנטי: מה אם אהיה הבאה בתור? הוריי אובחנו בזה אחר זה בתחילת שנות השלושים לחיי, והסבל היה ונשאר עצום, סבל שאני לא מאחלת לשונאיי: את גדלה בבית שמח עם שני הורים מדהימים ופעילים, ויום אחד הם מאבדים שליטה על החיים שלהם, הם מושפלים, הם בודדים כי חברים וקרובי משפחה מתקשים לבקר אותם. אני בת יחידה, הוריי היו סוג של חממה מפני קרובי משפחה מורחבת שפגעו בי נפשית כי הייתי שונה מהם. ולאט לאט זה נלקח ממני: אין עם מי להתייעץ, למי לספר (אמא שלי ואני היינו גם חברות טובות), אין מי שיתמוך ויתגאה בי. שלא לדבר על הריצות והסידורים: תמיד הייתי קשורה להוריי וידעתי שאטפל בהם כשיזדקנו, לא תיארתי לעצמי שזה יקרה בגיל כל כך צעיר (שניהם בתחילת שנות השישים לחייהם), לא תיארתי לעצמי שאגיע לעבודה כדי לנוח, ושסופי השבוע יהפו להיות מרתונים של ריצות מאחד לשני (אבא גר מחוץ לבית). לא רציתי שילדיי יחוו כקטינים את מה שאני חווה כאדם מבוגר, רציתי שיהיו להם נעורים, רציתי להיות אמא כזאת שמדברים איתה בפתיחות על הכל, חלמתי להיות אמא שמגיעה לבסיס של הילד או הילדה בשבת עם המון סירים.
קרוב לשנתיים טיפלתי באמא שלי, כשאבא שלי חלה כבר הייתה לנו עזרה. במשך שנתיים לא עבדתי, לא הצלחתי להתרכז בלימודים, לא טיילתי, וכל יציאה מהבית הפכה למבצע מורכב. מאדם נהנתן עם שמחת חיים הפכתי לבחורה דיכאונית (קיבלתי ואני מקבלת ייעוץ פסיכולוגי). כשחזרתי לשוק העבודה ולחיים נורמליים: מגורים עם בן הזוג, פרנסה קבועה, טיסה לחו"ל, בילויים, ולימודים, הבנתי שלא רק הנושא הגנטי משחק אצלי תפקיד אלא גם התשישות מטיפול בשני אנשים – זה שהוריי מטופלים לא אומר שאני סיימתי את תפקידי – אני עדיין רצה לרופאים , קונה תרופות, חיתולים, בגדים, חברות לעבודה מקבלות שיחות מהמטפלת, אני מהמטפלת הזרה של אמא שלי, חברות לעבודה הולכות למסיבות חנוכה בגן, אני למסיבת חנוכה בבית אבות בו אבא שלי גר...
לקח לי זמן "לצאת מהארון" ולהודות שאני עייפה, שאני רוצה להחזיר לעצמי את החיים שהיו לי, ליהנות ולא רק להילחץ. אין לי כרגע כוח לדאוג לעוד אדם, חמוד ככל שיהיה. הייתה לי על כך שיחה עם בת של דיירת בבית האבות בו גר אבא שלי, אישה שאין לה ילדים, היא אמרה שאולי הטיפול שאב מאיתנו את הכוחות, ואולי לא.
עוד דבר שהשתנה בעקבות מחלת הוריי הוא היחס שלי למשפחה. יש לי לא מעט קרובי משפחה, אני בקושי יכולה לספור על כף יד אחת את הקרובים שבאמת עוזרים ואפיל מתעניינים בשלומנו. שאר הקרובים עסוקים בלהטיף לי מוסר, לרכל אודותיי בעת ביקורים אצל אבא שלי, או פשוט לא להתעניין. ודווקא משפחתו של בן זוגי אשר אינה קשורה אלי ביולוגית, תומכת, עוזרת, ומעודדת אותי. אנשים אשר טוענים "שזה לא אותו הדבר" כשאני מספרת להם על היחסים עם ילדיו של בן זוגי, לא מבינים שדם כבר לא סמיך יותר ממים מבחינתי.
אני מבינה שאין ערבויות וביטוחים בחיים. ילד שגידלת לתפארת יכול לזנוח אותך לעת זקנה ולחזור רק כשאתה קבור באדמה כדי לדרוש את חלקו בירושה, מכירה מקרים רבים כאלה.
יכול להיות שעוד אשנה את דעתי, יכול להיות שאתחרט, וזה גם בסדר. אני יכולה רק להשתדל להפוך את החיים שלי לטובים יותר ולהקיף את עצמי באנשים טובים שיקבלו אותי כמו שאני.
 
למעלה