קיבלתי החלטה! (אני חושבת...)
הי, אחה"צ טובים,
הנה תזכורת קצרה: אני בתם בת ה 34 של שני חולים במחלה חשוכת מרפא שהתלבטה אם להביא ילדים לעולם עד שתגיע הבדיקה הגנטית שעשתה כדי לנסות ולנבא האם תחלה כמו הוריה.
אז ככה: עשיתי את הבדיקה וכפי שחשבתי היא יצאה חיובית. יש לי 80-90% סיכוי לחלות במחלה בה חולים הוריי, ולא ידוע מתי.
מאז שקיבלתי את התוצאה חשבתי רבות והתייעצתי עם המון אנשים שהציגו בפניי דעות שונות, בתו המתבגרת של בן זוגי עברה לגור איתנו, וקיבלתי ממנו הצעת נישואים תוך הבהרה כי אינו מעוניין בעוד ילדים (יש לו שלושה מנישואים קודמים).
עם הזמן הבנתי שחוסר הרצון שלי בילדים לא נובע רק מהחשש לגורלם כקטינים במידה ואחלה, אלא גם מתוך הרצון הלגטימי מאד (לקח לי זמן להכיר בכך, החברה הישראלית עושה יופי של עבודה בלגרום לאנשים ייסורי מצפון על כך שהם לא רוצים/לא מצליחים להביא לעולם ילד ראשון/שני/שלישי/וכד'...) לדאוג ולטפל בעצמי על רקע הטיפול בהוריי (שניהם מטופלים על ידי גורמים מצוינים אבל אני עדיין רצה מאחד לשני ומטפלת בכל ענייניהם) : אני בזוגיות מדהימה , יש לי עבודה שאני אוהבת, סיימתי קורס שיכול להביא לי הכנסה של מקצוע נוסף, ורק לפני חודשיים טסתי לחו"ל לאחר שלוש שנים של חיים בכוננות מתמדת.
אני מוקפת בחברים וקרובי משפחה שיש להם תינוקות חמודים , אני שמחה בשמחתם אבל לא מקנאה בהם, אני רואה בטלוויזיה הרבה תכניות על זוגות שמתאמצים להביא ילדים לעולם למרות קשיים כלכליים ובריאותיים ומתקשה להזדהות עמם.
יחד עם זאת אני חוששת מחרטה, מבדידות, מחברים שינטשו כי אני היחידה בחבורה ששוקלת לא להביא ילדים, מלהרגיש חריגה. התבדחתי עם בתו של בן זוגי ואמרתי לה שאם אהיה חולה שתשיג לי עזרה ולא תדאג, היא ענתה שהיא ואחותה יטפלו בי ואף ביקשה רשות לקרוא לי אמא במידה ואביה ואני נתחתן, דבר שריגש אותי מאד.
אשמח לקרוא את דעותיכם. בפעם שעברה בה כתבתי בפורום זה התמזל מזלי לשמוע דעות כנות ותומכות. טוב לחזור!
הי, אחה"צ טובים,
הנה תזכורת קצרה: אני בתם בת ה 34 של שני חולים במחלה חשוכת מרפא שהתלבטה אם להביא ילדים לעולם עד שתגיע הבדיקה הגנטית שעשתה כדי לנסות ולנבא האם תחלה כמו הוריה.
אז ככה: עשיתי את הבדיקה וכפי שחשבתי היא יצאה חיובית. יש לי 80-90% סיכוי לחלות במחלה בה חולים הוריי, ולא ידוע מתי.
מאז שקיבלתי את התוצאה חשבתי רבות והתייעצתי עם המון אנשים שהציגו בפניי דעות שונות, בתו המתבגרת של בן זוגי עברה לגור איתנו, וקיבלתי ממנו הצעת נישואים תוך הבהרה כי אינו מעוניין בעוד ילדים (יש לו שלושה מנישואים קודמים).
עם הזמן הבנתי שחוסר הרצון שלי בילדים לא נובע רק מהחשש לגורלם כקטינים במידה ואחלה, אלא גם מתוך הרצון הלגטימי מאד (לקח לי זמן להכיר בכך, החברה הישראלית עושה יופי של עבודה בלגרום לאנשים ייסורי מצפון על כך שהם לא רוצים/לא מצליחים להביא לעולם ילד ראשון/שני/שלישי/וכד'...) לדאוג ולטפל בעצמי על רקע הטיפול בהוריי (שניהם מטופלים על ידי גורמים מצוינים אבל אני עדיין רצה מאחד לשני ומטפלת בכל ענייניהם) : אני בזוגיות מדהימה , יש לי עבודה שאני אוהבת, סיימתי קורס שיכול להביא לי הכנסה של מקצוע נוסף, ורק לפני חודשיים טסתי לחו"ל לאחר שלוש שנים של חיים בכוננות מתמדת.
אני מוקפת בחברים וקרובי משפחה שיש להם תינוקות חמודים , אני שמחה בשמחתם אבל לא מקנאה בהם, אני רואה בטלוויזיה הרבה תכניות על זוגות שמתאמצים להביא ילדים לעולם למרות קשיים כלכליים ובריאותיים ומתקשה להזדהות עמם.
יחד עם זאת אני חוששת מחרטה, מבדידות, מחברים שינטשו כי אני היחידה בחבורה ששוקלת לא להביא ילדים, מלהרגיש חריגה. התבדחתי עם בתו של בן זוגי ואמרתי לה שאם אהיה חולה שתשיג לי עזרה ולא תדאג, היא ענתה שהיא ואחותה יטפלו בי ואף ביקשה רשות לקרוא לי אמא במידה ואביה ואני נתחתן, דבר שריגש אותי מאד.
אשמח לקרוא את דעותיכם. בפעם שעברה בה כתבתי בפורום זה התמזל מזלי לשמוע דעות כנות ותומכות. טוב לחזור!