אם הייתי בלי הנעליים באותו רגע,
אז הייתי הולך איתו יחף. הפחד היחיד שלי, הוא שאני אהיה מספיק טמבל לא להבין שמציעים לי את ההזדמנות הזאת. חשבתי על זה היום, אחרי שדיברתי איתך (ואולי גם לפני) על כל ההזדמנויות שאנשים מקרים לפני. ואני, נעול, רוב הזמן רואה רק את מאבקי הכוחות הקטנים (וקטנוניים) והחשיבות העצמית של היומיום. אני מנסה כל יום לפתוח ולחדד את התשומת לב שלי לסנטימטר של ההזדמנות, כמו שזה נקרא: לפעמים בחיים, בין כל הרעש, והרכבות, והבורקס והפחדים וההתמודדויות, פתאום צץ, בקושי מורגש סנטימטר מעוקב, קטן, של הזדמנות טהורה. אתה יכול להגיד לו "רק רגע, תן לי רק ללבוש נעלים ואולי אני אחליט מחרותיים, אם ההורים שלי יסכימו..." אבל הסנטימטר הזה ניגמר כמו גפרור, ואז אתה חוזר לאפור הרגיל והשיטחי שלך.