קטע מספר פוטוריסטי שפורסם בינתיים במהדורה מצומצמת
זיו בן השנה זחל על ארבעותיו תחת עיניה הצופיות של אילה. היה זה ערב חורף שהקדים להחשיך; משפחת 'פלג' ישבה בנוחיות בביתה, מוגנת מסערת הגשמים בחוץ – ממש כמו בעת לידתו של זיו. אילה צפתה בו כשזחל והגיע אל סבה רוז, שישבה על כיסא ממולה; נתמך בברכיה של רוז, קם ועמד על רגליים רוטטות, ראש הזהב זוהר מעל לצעיפים הכחולים-כהים שהעדיפה סבה רוז. גיל, כבת ארבע, באה וחיבקה אותו לתמיכה. "סבה רוז, ספרי לנו סיפור!" ביקשה.
"טוב לראות את סבה רוז חוזרת לקדמותה," העירה רינה, "ושוב היא מספרת לילדים סיפורים כמו שנהגה לפני מותו של סאם. היא לקחה את זה קשה כל כך."
"כן; אחרי הכול היא חיתה אתו זמן רב יותר מכולנו," השיבה אילה, עוקבת בעיניה אחרי זיו, לבה מרפרף.
"הכול בזכות הורה דני," אמר רון וחיבק בחום את ההורה הצעיר, שהצטרף למשפחת 'פלג' לאחר מותו של סאם, והשלים בכך את מספר ההורים לחמישה. דני היה בראשית שנות העשרים, גבר כהה-עור, גבוה ודק-גזרה, עם שיער שחור קצוץ ועיניים שקדיות.
"אני אוהב מאוד לראות את הילדים מטפסים על רוז," אמר דני בפשטות.
תחושה מוזרה חלפה בגופה של אילה כשהבחינה במבטי האהבה בין הגבר הצעיר והמבוגר; גם היא הייתה שותפה לאהבה זו, קיבלה אותה כדבר טבעי בעולמה של ארצגן; ברור שלא היה קיום למשפחה מולידה של חמישה הורים – שני גברים ושלוש נשים, בדרך כלל – אלא אם כן אהבו כולם זה את זה בדרך זו או אחרת. תמונת כל החמישה – דני הצעיר, רוז הזקנה, רון, רינה והיא עצמה בגיל הביניים – עירומים במיטה אחת, מתעלסים יחד… בתור אנתרופולוגית, ניצבה אילה לרגע מהצד; התמונה הופיעה לנגד עיניה, מצמררת בגיחוכה ויפהפיה להפליא בעת ובעונה אחת…
זיו בן השנה זחל על ארבעותיו תחת עיניה הצופיות של אילה. היה זה ערב חורף שהקדים להחשיך; משפחת 'פלג' ישבה בנוחיות בביתה, מוגנת מסערת הגשמים בחוץ – ממש כמו בעת לידתו של זיו. אילה צפתה בו כשזחל והגיע אל סבה רוז, שישבה על כיסא ממולה; נתמך בברכיה של רוז, קם ועמד על רגליים רוטטות, ראש הזהב זוהר מעל לצעיפים הכחולים-כהים שהעדיפה סבה רוז. גיל, כבת ארבע, באה וחיבקה אותו לתמיכה. "סבה רוז, ספרי לנו סיפור!" ביקשה.
"טוב לראות את סבה רוז חוזרת לקדמותה," העירה רינה, "ושוב היא מספרת לילדים סיפורים כמו שנהגה לפני מותו של סאם. היא לקחה את זה קשה כל כך."
"כן; אחרי הכול היא חיתה אתו זמן רב יותר מכולנו," השיבה אילה, עוקבת בעיניה אחרי זיו, לבה מרפרף.
"הכול בזכות הורה דני," אמר רון וחיבק בחום את ההורה הצעיר, שהצטרף למשפחת 'פלג' לאחר מותו של סאם, והשלים בכך את מספר ההורים לחמישה. דני היה בראשית שנות העשרים, גבר כהה-עור, גבוה ודק-גזרה, עם שיער שחור קצוץ ועיניים שקדיות.
"אני אוהב מאוד לראות את הילדים מטפסים על רוז," אמר דני בפשטות.
תחושה מוזרה חלפה בגופה של אילה כשהבחינה במבטי האהבה בין הגבר הצעיר והמבוגר; גם היא הייתה שותפה לאהבה זו, קיבלה אותה כדבר טבעי בעולמה של ארצגן; ברור שלא היה קיום למשפחה מולידה של חמישה הורים – שני גברים ושלוש נשים, בדרך כלל – אלא אם כן אהבו כולם זה את זה בדרך זו או אחרת. תמונת כל החמישה – דני הצעיר, רוז הזקנה, רון, רינה והיא עצמה בגיל הביניים – עירומים במיטה אחת, מתעלסים יחד… בתור אנתרופולוגית, ניצבה אילה לרגע מהצד; התמונה הופיעה לנגד עיניה, מצמררת בגיחוכה ויפהפיה להפליא בעת ובעונה אחת…
