°•°Dot Com°•°
New member
קטע חדש...
טוב, כבר מלא זמן לא יצא לי לכתוב וזה פשוט קטע שיצא. לפי דעתי הוא קצת לא מובן, אבל אשמח לקבל תגובות גם רעות גם טובות... אתם יכולים להציע שם/ הגר "את יכולה לנסות להיזכר?" "כן, כן... אני בדיוק נזכרת..." "אני יודעת שזה עדיין לא ברור אבל..." קטעתי אותה. "זה מעורפל קצת אבל רגע". אמרתי. "זה בסדר, אין שום לחץ, כחי את כל הזמן שב-" לא הייתה לי סבלנות לרגשות הנעימים שהיא רצתה להוציא ממני. אז קטעתי אותה שוב. "אני זוכרת את זה. אני זוכרת את זה בברור" אמרתי. "יופי, אני שמחה חמודה, בואי תספרי לי קצת מה שאת רוצה, מה שאת יכולה כל מה שעולה לך בראש-"... קטעתי אותה שוב: "לא רוצה" אמרתי. כי לא זכרתי כלום. שקט. היא הביטה לי בפנים, נשבר לה ממני- ראיתי את זה בעיניים שלה, אבל היא לא הוציאה את זה. היא המשיכה עם המילים הרכות שלה, הפנים הלבנות שלה וכמובן תנועות הידיים העדינות שלה. היא, היא בעצמה, גרמה לי לשיגעון. לפני זה הייתי בסדר, שלא תחשבו אחרת- אבל הם, היו חייבים לדחוף אותי לזה, לדחוף אותי לייעוץ המחורבן הזה. אני יכולה להיזכר עם עצמי, אני לא צריכה מדריכה. עד עכשיו עשיתי את זה טוב מאוד. חושבים שאני משוגעת, אז תחשבו שוב. זה שאתם שונים ממני, לא הופך אותי למשוגעת- זה אתם! אתם!!! אתם המשוגעים!! מנסים שכולם ילכו לפי הנורמה, לפי הכללים- זה אתם המשוגעים!!! בואי מתוקה, נעבוד ביחד- היא אומרת לי בקול ארנבוני. השפתיים, השפתיים שלה צבועות באדום. השיער שלה, השיער שלה אררררר- איך הוא איך הוא: תפתחי אותו!! תפתחי את השיער שלך!! תני לו לנשום!! אל תחנקי אותו כמו שאת עושה לי!! תפתחי אותו!!! תשחררי אותו!!!" קמתי. הכיסא נפל לאחור. התיק שלי נפתח. הכול נופל: יומן, שפתון, מראה. פנייה חדה לאחור, מבט חטוף. חזרתי אליה. התנפלתי על השיער. משיכת גומייה. מושכת. צרחות. צעקות. "הצילו!" "מאבטח!" "בואו!" עזרה!" נזכרתי. הרפתי. הרמתי את הכיסא. התיישבתי. נשמתי. נרגעתי. זהו, זה הכול חזר אליי... הצרחות הצעקות... המילים... הפיגוע. "אם את לא רוצה לספר... זה בסדר גמור חמודה. אבל למה, למה את מסתכלת לי כל הזמן על השיער?"
טוב, כבר מלא זמן לא יצא לי לכתוב וזה פשוט קטע שיצא. לפי דעתי הוא קצת לא מובן, אבל אשמח לקבל תגובות גם רעות גם טובות... אתם יכולים להציע שם/ הגר "את יכולה לנסות להיזכר?" "כן, כן... אני בדיוק נזכרת..." "אני יודעת שזה עדיין לא ברור אבל..." קטעתי אותה. "זה מעורפל קצת אבל רגע". אמרתי. "זה בסדר, אין שום לחץ, כחי את כל הזמן שב-" לא הייתה לי סבלנות לרגשות הנעימים שהיא רצתה להוציא ממני. אז קטעתי אותה שוב. "אני זוכרת את זה. אני זוכרת את זה בברור" אמרתי. "יופי, אני שמחה חמודה, בואי תספרי לי קצת מה שאת רוצה, מה שאת יכולה כל מה שעולה לך בראש-"... קטעתי אותה שוב: "לא רוצה" אמרתי. כי לא זכרתי כלום. שקט. היא הביטה לי בפנים, נשבר לה ממני- ראיתי את זה בעיניים שלה, אבל היא לא הוציאה את זה. היא המשיכה עם המילים הרכות שלה, הפנים הלבנות שלה וכמובן תנועות הידיים העדינות שלה. היא, היא בעצמה, גרמה לי לשיגעון. לפני זה הייתי בסדר, שלא תחשבו אחרת- אבל הם, היו חייבים לדחוף אותי לזה, לדחוף אותי לייעוץ המחורבן הזה. אני יכולה להיזכר עם עצמי, אני לא צריכה מדריכה. עד עכשיו עשיתי את זה טוב מאוד. חושבים שאני משוגעת, אז תחשבו שוב. זה שאתם שונים ממני, לא הופך אותי למשוגעת- זה אתם! אתם!!! אתם המשוגעים!! מנסים שכולם ילכו לפי הנורמה, לפי הכללים- זה אתם המשוגעים!!! בואי מתוקה, נעבוד ביחד- היא אומרת לי בקול ארנבוני. השפתיים, השפתיים שלה צבועות באדום. השיער שלה, השיער שלה אררררר- איך הוא איך הוא: תפתחי אותו!! תפתחי את השיער שלך!! תני לו לנשום!! אל תחנקי אותו כמו שאת עושה לי!! תפתחי אותו!!! תשחררי אותו!!!" קמתי. הכיסא נפל לאחור. התיק שלי נפתח. הכול נופל: יומן, שפתון, מראה. פנייה חדה לאחור, מבט חטוף. חזרתי אליה. התנפלתי על השיער. משיכת גומייה. מושכת. צרחות. צעקות. "הצילו!" "מאבטח!" "בואו!" עזרה!" נזכרתי. הרפתי. הרמתי את הכיסא. התיישבתי. נשמתי. נרגעתי. זהו, זה הכול חזר אליי... הצרחות הצעקות... המילים... הפיגוע. "אם את לא רוצה לספר... זה בסדר גמור חמודה. אבל למה, למה את מסתכלת לי כל הזמן על השיער?"