ברקודה הכוסון שלי
New member
קטע חדש... מסר נחמד...
תקראו טוב טוב ותפנימו את השורה שבסוף... צומת דרכים, ואני עומד ומתבלבל, לא יודע לאן ללכת. משביל אחד עולה ריח ורדים, ומאחד אחר קולות צחוק של ילדים, ומשביל אחר אפשר כבר לראות את כל צבעי הקשת רוקדים. אך מהצד, קטן ומוסתר, עומד לו שביל חשוך עם שלט "ללא מוצא". בלי לחשוב צעדתי אליו, מוזר, הרי אני יודעת שבסוף מחכה שם תהום. נכנסתי דרך השער, מתחתי אבנים צהובות אבל לא מזהב ותמימות של אגדות ילדים, אלא מיובש של מרצפות מתקלפות ומים שברחו לאיזורים פחות יבשים. חיפשתי עזרה, הדרכה, התמצאות, בתוך השביל הקטן שנקרא ללא מוצא. ראיתי איזה גמד, או שהיה זה בכלל איש מאוד נמוך, רץ על הדרך עם מבט מבוהל ושאלתי, ביקשתי עזרה אבל הוא אמר "תברח מהר למאיפה שבאת, כי פה אין חיים ואין אהבה, ומסוף העולם אין דרך חזרה". הוא אמר לי בחטף, והמשיך בדרכו, מחפש לו יציאה מהשביל ללא מוצא. לקראת הערב גם השמש ברחה למקום אחר בו לא תסתכל יותר על השביל, כי אין פה חיים, ואין אהבה, ואין פה אוויר לנשימה כי גם הוא ברח, נהיה לו מחניק. רק תהום יש, תהום גדולה שסופה אבדון. בעצם לא כל כך רע פה, כך חשבתי, אין פה אף אחד מלבדי. כולם בחרו להיות מאושרים, כולם בחרו בשבילים אחרים עם צחוק ילדים, ריח ורדים, וכל צבעי הקשת רוקדים, אבל אני בחרתי בשביל ללא מוצא, שבסופו כך אמרו לי יש רק אבדון. בסוף השביל התהום עמוקה, כל כך עמוקה שאי אפשר לראות מה יש שם . רציתי לבדוק מה יש שם למטה, והאם השחור הוא גם אפור ולבן. קצת פוחד מהמוות, קצת חושש מהמכה, אבל בכל זאת דפקתי ריצה וקפצתי למטה, קפיצה חופשית אל מקום לא ידוע, תהום עמוקה שבסופה אבדון. נפלתי לאט, כאילו שאני עף, אל מקום אחר, מקום בו אין חיים, אין אהבה, וגם אין אוויר לנשימה, מקום בו יש רק שחור, שבולע את כל הצבעים לפי חוקי הפיזיקה. חשוך מדי, לא רואה מה נמצא שם, אבל יודע שזה בסדר, כי גם ככה אין פה חיים ושום חיה טורפת לא תקפוץ עלי משום מקום. התחלתי ללכת, מנסה לגשש באפלה, בין קירות חשוכים, כשלפתע הבחנתי בסדק של אור קטן. רצתי אליו, חיפשתי אותו, כי תאמת כבר רציתי לברוח, לברוח מהמקום שנקרא אבדון, בו אין חיים ואין אהבה, אין אוויר ואין צבעים. האור מתפשט, הסדק מתרחב כל שניה, וחיוך קטן מופיע. לפתע נשבר הקיר, וגלים של אור לבן ובוהק ממלאים את הפנים, הגוף והנפש, מסנוורים כל כך חזק שחייבים לעצום את העיניים מהר, כדי לא להתעוור, כי רק זה מה שחסר... האור נחלש, והכל מטושטש, ופתאום קלטתי שאני בעצם מביט אל תוך פנס! "הוא חי!" שמעתי, וצעקות הידד נשמעו מכל עבר. מה קורה פה? חשבתי... לפני רגע אחד הייתי באבדון, ועכשיו אני פה, שוכב על מיטת בית חולים לא כל כך נוחה, עם שמיכות די דקות שלא מחממות אותי בלילה, סובל לפעמים מהזיות וקצת פירכוסים... מה שבטוח, שבסמים אני יותר לא נוגע!
תקראו טוב טוב ותפנימו את השורה שבסוף... צומת דרכים, ואני עומד ומתבלבל, לא יודע לאן ללכת. משביל אחד עולה ריח ורדים, ומאחד אחר קולות צחוק של ילדים, ומשביל אחר אפשר כבר לראות את כל צבעי הקשת רוקדים. אך מהצד, קטן ומוסתר, עומד לו שביל חשוך עם שלט "ללא מוצא". בלי לחשוב צעדתי אליו, מוזר, הרי אני יודעת שבסוף מחכה שם תהום. נכנסתי דרך השער, מתחתי אבנים צהובות אבל לא מזהב ותמימות של אגדות ילדים, אלא מיובש של מרצפות מתקלפות ומים שברחו לאיזורים פחות יבשים. חיפשתי עזרה, הדרכה, התמצאות, בתוך השביל הקטן שנקרא ללא מוצא. ראיתי איזה גמד, או שהיה זה בכלל איש מאוד נמוך, רץ על הדרך עם מבט מבוהל ושאלתי, ביקשתי עזרה אבל הוא אמר "תברח מהר למאיפה שבאת, כי פה אין חיים ואין אהבה, ומסוף העולם אין דרך חזרה". הוא אמר לי בחטף, והמשיך בדרכו, מחפש לו יציאה מהשביל ללא מוצא. לקראת הערב גם השמש ברחה למקום אחר בו לא תסתכל יותר על השביל, כי אין פה חיים, ואין אהבה, ואין פה אוויר לנשימה כי גם הוא ברח, נהיה לו מחניק. רק תהום יש, תהום גדולה שסופה אבדון. בעצם לא כל כך רע פה, כך חשבתי, אין פה אף אחד מלבדי. כולם בחרו להיות מאושרים, כולם בחרו בשבילים אחרים עם צחוק ילדים, ריח ורדים, וכל צבעי הקשת רוקדים, אבל אני בחרתי בשביל ללא מוצא, שבסופו כך אמרו לי יש רק אבדון. בסוף השביל התהום עמוקה, כל כך עמוקה שאי אפשר לראות מה יש שם . רציתי לבדוק מה יש שם למטה, והאם השחור הוא גם אפור ולבן. קצת פוחד מהמוות, קצת חושש מהמכה, אבל בכל זאת דפקתי ריצה וקפצתי למטה, קפיצה חופשית אל מקום לא ידוע, תהום עמוקה שבסופה אבדון. נפלתי לאט, כאילו שאני עף, אל מקום אחר, מקום בו אין חיים, אין אהבה, וגם אין אוויר לנשימה, מקום בו יש רק שחור, שבולע את כל הצבעים לפי חוקי הפיזיקה. חשוך מדי, לא רואה מה נמצא שם, אבל יודע שזה בסדר, כי גם ככה אין פה חיים ושום חיה טורפת לא תקפוץ עלי משום מקום. התחלתי ללכת, מנסה לגשש באפלה, בין קירות חשוכים, כשלפתע הבחנתי בסדק של אור קטן. רצתי אליו, חיפשתי אותו, כי תאמת כבר רציתי לברוח, לברוח מהמקום שנקרא אבדון, בו אין חיים ואין אהבה, אין אוויר ואין צבעים. האור מתפשט, הסדק מתרחב כל שניה, וחיוך קטן מופיע. לפתע נשבר הקיר, וגלים של אור לבן ובוהק ממלאים את הפנים, הגוף והנפש, מסנוורים כל כך חזק שחייבים לעצום את העיניים מהר, כדי לא להתעוור, כי רק זה מה שחסר... האור נחלש, והכל מטושטש, ופתאום קלטתי שאני בעצם מביט אל תוך פנס! "הוא חי!" שמעתי, וצעקות הידד נשמעו מכל עבר. מה קורה פה? חשבתי... לפני רגע אחד הייתי באבדון, ועכשיו אני פה, שוכב על מיטת בית חולים לא כל כך נוחה, עם שמיכות די דקות שלא מחממות אותי בלילה, סובל לפעמים מהזיות וקצת פירכוסים... מה שבטוח, שבסמים אני יותר לא נוגע!
