כָּל נִדְרֵי I
'כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי...' ינאי עצם את עיניו והקשיב לקולו המרטיט של החזן הפורט על מיתרי ליבו. הנעימה הכובשת והמילים המרגשות החזירו אותו לילדותו בה הלך עם אביו בכל שבת ושבת לבית הכנסת. אמונתו העמוקה של האב חילחלה לבנו, והוא נהנה מן התפילות כפי שילדים אחרים בכיתתו נהנו מהמוזיקה האחרונה. לאחר התפילה הם נהגו לחזור לביתם ולשיר שירי שבת מסביב לשולחן האוכל המקושט לכבוד השבת. כל זה פסק לאחר פטירתו של אביו, אך הוא עדיין הקפיד להגיע לתפילות בכל חג ומועד – 'קבוע של חגים, בלשון הדתיים. '...מִיוֹם כִּיפּוּרִים שֶׁעָבַר...' ינאי האמין באלוהים. לא היה לו ספק כי הכוח העליון המכונה ה' קיים, אך הוא חָלַק על ראיית העולם של הזרם האורתודקסי. הוא לא חשב כי שלוש תפילות ביום הן כוונת המשורר בתנ"ך ודרך המלך לגן העדן, אלא דווקא כי תפקידו של התנ"ך הוא להוביל את בני האדם כפרט וככלל לדרך טובה יותר, ואת זאת אכן עשה. ינאי היה מסוג האנשים שעזרו לזקנה להוריד את תיקה מן האוטובוס. הוא תרם דם בקביעות והתנדב באין ספור ארגונים חברתיים במהלך שנותיו. כאשר חבריו התבקשו לתאר אותו בהזדמנויות שונות, התיאור הרווח היה פשוט 'בחור טוב'. "...שְׁבִיקִין, שְׁבִיתִין, בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין..." מכיוון שלא נהג להתפלל באופן קבוע במהלך השנה, הקפיד ינאי הקפדה יתירה על כוונתו בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. הוא התעמק וכיוון בכוונה מלאה בכל מילה ומילה. הוא לא ראה בעובדה שרק בימים הנוראים הוא מגיע להתפלל כצביעות, כפי שחושבים דתיים וחילונים רבים. לפני כל שנה חדשה נהג לערוך ביקורת נפש על התנהגותו בשנה שחלפה, ומלבד אירועים מינוריים לחלוטין, הוא ידע כי הכף נוטה ללא צל של ספק לצד החיוב. אמונתו הבטיחה לו כי בסיכום הכללי זהו הדבר החשוב, ולא מספר התפילות שהתפלל במהלך השנה. זרעי הצמא הראשונים החלו להטריד את ינאי והסיחו את דעתו מן התפילה לרגע קט. אמנם עבר רק זמן קצר מאז תחילת הצום, אך ומאז ומתמיד דווקא תחילת הצום היא שהקשתה עליו ולא שעות הבוקר והערב של היום השני אשר הקשו על מרבית האנשים. אך לפתע משהו נראה שונה. לקח לו מספר שניות להבין כי התחושה המוזרה לא נבעה מן הצמא או מהרהור הנפש, אלא דווקא מהסובב אותו. את המקום אותו תפס אך לפני שניות קולו העמוק והמרעים של החזן החליפה לפתע דממה דקה. ינאי המתין עוד דקה קלה להמשך התפילה, אך משזו בוששה לבוא פקח את עיניו. המראה שראה הותיר אותו בבלבול מוחלט. ציבור המתפללים כולו עמד ללא תנועה, כמו הזמן עצמו עצר מלכת. ינאי הביט סביבו בהלם ולאחר שהגיע למסקנה כי הוא בוודאי חולם, צבט עצמו בניסיון להתעורר. "צביטה לא תעזור לך, בני", השמיע קול עמוק מאחוריו. ינאי הסתובב בבהלה. אם עד לרגע זה פיקפק בעובדה כי הוא חולם, כעת היה בטוח. את הדמות אשר הביטה בו חזרה (וגם אשר אמרה את המשפט הקודם, ללא ספק, מתוקף היותה הדמות היחידה בבית הכנסת אשר נראתה כמסוגלת לזוז, מלבד ינאי עצמו) יכול היה לתאר רק במילה אחת – מלאך. הגלימה הלבנה והפנים משרות השלווה, וכמובן – הכנפיים הצחורות אשר רפרפו בעצלתיים באוויר, החישוק הלבן הקורן שהסתחרר סביב ראשה וההילה אשר קרנה ממנה, לא השאירו מקום רב לדימיון. מלאך, בדיוק ע"פ ספר הכללים (או ספר 'הברית החדשה', ליתר דיוק). "היתושים אמנם קפואים גם הם, אך אולי כדאי שתסגור את פיך למרות זאת." ינאי טילטל את ראשו בניסיון להתעשת, כחכח בגרונו ואמר בקול בוטח: "מ... מ... מה אתה?" "עוד לא הבנת מה אני?" שאל בעוד חיוך תמה עולה על פניו. "בימינו זה כה פשוט – כנפיים, חישוק, לבן. זה כל הסיפור. מלאך, נערי, מלאך! הייתי מציע לך משהו לשתות, להרגיע קצת את העצבים, אך, אתה יודע, יום הכיפורים והכל. אני לא חושב שהאדון למעלה יראה זאת בעין יפה במיוחד." ינאי הסתכל עליו והנהן. 'כן, בדיוק כפי שחשבתי,' חשב לעצמו, וללא שהיות מיותרות צבט עצמו שוב בחוזקה. "תפסיק עם זה! אין לי זמן לשטויות!" הוא היסס לשניה, "טוב, זה לא מדוייק... טכנית, יש לנו את כל הזמן שבעולם, פשוטו כמשמעו, אך עדיין הייתי מעוניין להתקדם. ובכל מקרה, כפי שכבר אמרתי לך, גם אם היית חולם – צביטה לא הייתה מעירה אותך. להפך, למען האמת. סתם המצאה של הסרטים ההוליוודיים." ינאי הנהן שוב והביט בו בדממה. "נו טוב, לפחות אתה כבר לא צובט את עצמך. אלוהים יעזור, עכשיו נזכרתי שעוד לא הצגתי את עצמי. נעים מאוד, גבריאל, אני מניח שכבר שמעת עלי. סלח לי על כך שאיני מושיט יד, אך לחיצה ידידותית תוביל לתוצאות לא רצויות בשבילך כגון עלייה בלהבות." 'בסדר,' חשב לעצמו, 'אני מניח שאני נמצא כרגע בבית משוגעים מרופד היטב, אך אי אפשר להכחיש שההזיה מסקרנת...'. לבסוף מצא ינאי את קולו, אך לא מצא דבר טוב יותר להגיד מ: "גבריאל, השרף מן התורה?" "בדיוק... מעניין, אתה מופיע ברשומות שלנו כאדם די אינטלגנטי. תן לי לוודא משהו, האם אני מדבר עם חיים ינאי בן מרדכי ינאי?" ינאי כחכח שוב בגרונו. הוא לא היה רגיל להתנשאות כלפיו וניסה לחזור לעשתונותיו. "כן, זה אכן אני. אני מצטער, אך אתה חייב להודות שזה אירוע די לא רגיל מבחינתי." "אתה צודק בהחלט נערי, אך הרשה לי להניח את דעתך – אתה אינך חולם ואינך הוזה. הפגישה בינינו אמיתית בדיוק כמו זריחת השמש ושירת הציפורים. אירועים, אגב, שלא יקרו בזמן הקרוב אם לא נמשיך בעניינו." "ומהם בדיוק 'עניינו'?" שאל במהירות. "ובכן, הגעתי הנה על מנת להציע לך הצעה," ענה גבריאל. "הצעה שלא תוכל לסרב לה, יש שיאמרו. אך אני איני נמנה על אותם דוברים!" הוסיף במהירות בעוד חיוך מרגיע ננסך על פניו. "ומהי אותה הצעה כה גורלית עד אשר מלאך בכבודו ובעצמו הגיע על מנת להציע לי אותה?" שאל ינאי בחשש. "ראשית אל לך להתרשם יתר על המידה מהגעתי. אמנם זה אכן כבוד גדול לבן אנוש לחזות בביקורו של מלאך, כבוד אשר בימים עברו היה אף מקנה לך מעמד מרומם של נביא, לכל הפחות, אך ימים אלו חלפו לבלי שוב. כיום שליחויות כדוגמת זו הן חלק מהגדרת התפקיד שלנו. קיצוצים, אתה יודע. אפילו גן-עדן לא פטור מהם." בראותו את המבט הנבוך על פניו של ינאי, מיקד את מבטו והמשיך במהירות: "בנוגע להצעה. תקופת החגים הינה תקופה עמוסה ביותר שם למעלה, בייחוד כיום, לאור הקיצוצים שסיפרתי לך עליהם. מיליוני אנשים אשר בשבת או במועד רגילים היו יושבים בבתיהם או יוצאים לבלות עם משפחותיהם, מגיעים לפתע לבית-הכנסת ומתפללים ומבקשים על חייהם. מלבד מיעוט שוטה, רובם הגדול אכן כנה בתפילותיהם, והחוקים ברורים ביותר במקרה כזה – עלינו לקבל את בקשותיהם. אתה בוודאי יכול להבין את העומס הנורא שנוצר. גם בגיוס מלא של כוחות האור, אין ביכולותינו לעמוד בביקוש." גבריאל הביט לעבר ינאי אשר החזיר לו מבט תמה.
