קושי בפרידות בגלל טראומה נידוי בילדות
אני חוויתי ילדות קשה אשר כל משפחתי היתה מנדה אותי מהם, אם זה מתבטא באלימות מילולית קשה ועד אשר פשוט היו מרסקים אותי נפשית.
גם אבי היה מכה אותי שלא הייתי אשמה בגלל האחים שלי שהיו רבים מהם.
כתוצאה מכך, כל פעם שאני נאלצת לחוות פרידה אני ממש סובלת עד אשר כאב ממש ממשי פיזי או נפשי בצורה קשה ובידיעה שזה כבר לא משרת אותי יותר.
הפחד שתמיד משהו יגמר לי וכבר לא יהיה יותר, אם זה חברות, עבודה וכל דבר באשר הוא.
למשל שהייתי צריכה להפרד מחברתי כי לא יכולתי כבר להיות איתה בגלל שהיא חווה התעללות על ידי בעלה והיה מאוד תלותית בי והרגשתי אשמה כל כך וקושי לעזוב אותה, למרות שעכשיו כבר לא מרגישה כך כי יודעת שאני עשיתי הכל למענה.
אותו הדבר כאשר עזבתי את מרכז לבריאות הנפש שהייתי מטופלת שם חמש שנים וכאשר בשלוש שנים עטפו אותי בחום באהבה ולאחר מכן פשוט כל הזמן עשו לי אבחונים מפרכים בכדי לדעת עם המחלה לא חוזרת, למרות שאני יודעת שהיא לא תחזור וכפי שהרופאה שפרשה אמרה שאבחנה לא ברורוה לאור ההתנהגות טובה לאבחונים שלהם.
אך גם כאשר שראיתי שאין צורך כי זה לא משרת אותי יותר כי הצורך הטיפולי הוא פסיכולוגי ולא ניתן לי רק מתישים אותי באבחונים וממש פוגעים בי, רוצה אותם כל כך.
אני יודעת שזה בגלל הנטישה והנידוי שחוותי מילדותי ומנסה בכל כוחי להפנים זאת מחשבתית, לעיתים זה עובד ולפעמים געגוע ואני יודעת שאני לא צריכה להיות שם יותר.
לכן, נשאלת השאלה, איך משתחררים מהתלות הזה שכבר לא משרת אותנו? איך אפשר לחוות פרידה בלי שזה יכאב כל כך ולא לחוות נטישה מהמקום וגם אם אני עזבתי אותו? ואיך לא לחשוב עליהם אם זה צוות או חברה או כל דבר אחר.
אודה מאוד לתשובתך.
אני חוויתי ילדות קשה אשר כל משפחתי היתה מנדה אותי מהם, אם זה מתבטא באלימות מילולית קשה ועד אשר פשוט היו מרסקים אותי נפשית.
גם אבי היה מכה אותי שלא הייתי אשמה בגלל האחים שלי שהיו רבים מהם.
כתוצאה מכך, כל פעם שאני נאלצת לחוות פרידה אני ממש סובלת עד אשר כאב ממש ממשי פיזי או נפשי בצורה קשה ובידיעה שזה כבר לא משרת אותי יותר.
הפחד שתמיד משהו יגמר לי וכבר לא יהיה יותר, אם זה חברות, עבודה וכל דבר באשר הוא.
למשל שהייתי צריכה להפרד מחברתי כי לא יכולתי כבר להיות איתה בגלל שהיא חווה התעללות על ידי בעלה והיה מאוד תלותית בי והרגשתי אשמה כל כך וקושי לעזוב אותה, למרות שעכשיו כבר לא מרגישה כך כי יודעת שאני עשיתי הכל למענה.
אותו הדבר כאשר עזבתי את מרכז לבריאות הנפש שהייתי מטופלת שם חמש שנים וכאשר בשלוש שנים עטפו אותי בחום באהבה ולאחר מכן פשוט כל הזמן עשו לי אבחונים מפרכים בכדי לדעת עם המחלה לא חוזרת, למרות שאני יודעת שהיא לא תחזור וכפי שהרופאה שפרשה אמרה שאבחנה לא ברורוה לאור ההתנהגות טובה לאבחונים שלהם.
אך גם כאשר שראיתי שאין צורך כי זה לא משרת אותי יותר כי הצורך הטיפולי הוא פסיכולוגי ולא ניתן לי רק מתישים אותי באבחונים וממש פוגעים בי, רוצה אותם כל כך.
אני יודעת שזה בגלל הנטישה והנידוי שחוותי מילדותי ומנסה בכל כוחי להפנים זאת מחשבתית, לעיתים זה עובד ולפעמים געגוע ואני יודעת שאני לא צריכה להיות שם יותר.
לכן, נשאלת השאלה, איך משתחררים מהתלות הזה שכבר לא משרת אותנו? איך אפשר לחוות פרידה בלי שזה יכאב כל כך ולא לחוות נטישה מהמקום וגם אם אני עזבתי אותו? ואיך לא לחשוב עליהם אם זה צוות או חברה או כל דבר אחר.
אודה מאוד לתשובתך.
