קונגו - מייקל קריצ'טון
נתחיל מהסוף. אחרי יותר משלוש מאות עמודים, שלוש דמויות ראשיות ועוד כך וכך דמויות משנה - הדמות היחידה שהתחברתי אליה בספר המסע הזה היתה דווקא הגורילה. תגידו שזה קצת תמוה, אבל אני מניח שזה הגיוני. בסופו של דבר, כל הספר מושתת על מלחמת בני האדם בחיות הפרא. והיה לי קשה מאוד לבחור צד. הספר מלווה משלחת מדענים בדרכה לזינג', עיר אגדתית באפריקה שבה מצוי מכרה יהלומים, שערכם גדול לאין שיעור מכל מחצב טבעי בכדור הארץ. המשלחת כוללת מדענית קרת רוח, חוקר גורילות, מורה דרך שמכיר כל שביל באפריקה, וגורילה אינטילגנטית במיוחד בשם איימי. העלילה כל כך מורכבת, שלתקצר אותה יהיה פשוט חטא. אי אפשר להתחיל להסביר את הארגונים ששלחו את המדענים, בלי להזכיר את הנסיבות ההיסטוריות להקמת כל אחד מהארגונים. אי אפשר לתאר את איימי, בלי להגיש לכם גם את היסטורית מחקר בעלי החיים, וקופי האדם במיוחד, שהובילו לקיומה של גורילה שיכולה לדבר בסימני ידיים כאחד האדם. אז אפילו לא אנסה לתאר את הספר יותר מכך. ובכל מקרה, עד כמה שהסיפור מצוין, מה שעומד מאחוריו מעניין הרבה יותר. קריצ'טון עשה עבודת מחקר רצינית כדי לכתוב את הספר. הספר מסתיים בשלושה עמודים של ספרים בנושא, מחקרים ומאמרים. התנהגות בעלי חיים בשבי, מבנה היהלומים, ספרי מסעות אפריקנים, פעולת הלייזר, מבני מחשבים, ארכיטקטורה אפריקאית - כל תיאור שמופיע בספר מגובה בערימת ספרים שממנה שאב קריצ'טון את העובדות שלו. הידע המרשים שלו מתבטא בכל עמוד בספר. גם בשיא המתח, קריצ'טון יכול לעצור את העלילה כדי לספר לקורא על ההתפתחות של המחשבים מימי מחשבי הענק עם סלילי ההקלטה ועד תקופת כתיבת הספר. והכתיבה הקולחת שלו מצליחה לחפות על התיאורים הטכנולוגים המורכבים - ולשמור על המתח. תוך כדי הקריאה, קריצ'טון מצליח לגרום לקורא לתהות אם כל הטכנולוגיה והקדמה שהאנושות יוצרת, לא פוגעת בבני האדם. ממש כמו בעלילת "פארק היורה" של אותו הסופר (שאותו עדיין לא קראתי, אבל ללא ספק אקרא), גם כאן הקונפליקט בין בני האדם לבעלי החיים הופך לקיצוני יותר, כשבני האדם נאלצים להתמודד למעשה עם דברים שיצרו בעצמם. השאלות שעולות מן הספר הן מורכבות. האם אנחנו באמת רוצים להפוך גם את אפריקה ליבשת מודרנית, עירונית וצפופה כמו כל שאר העולם? האם אנחנו באמת צריכים את כל הקדמה שיצרנו? האם אנחנו יותר מאושרים ממה שהיינו פעם? האם נשאר טבע בכדור הארץ, או שהרסנו את כולו כבר? ואם הרסנו את כולו - לאן כבר יש לנו לשאוף? העתיד, על פי קריצ'טון, נראה די פסימי. מאבקים בין מדינות, ארגונים, אנשים. הפיכת הטבע, שהיינו חלק ממנו לא מזמן, לגן חיות גדול. ויותר גרוע מזה, מצב שבו בני האדם פחות אנושיים מבעלי החיים שמקיפים אותם. לא פלא שאיימי היתה הדמות האנושית ביותר בספר. בין המדענית הקרה שמוכנה לסכן את כל צוותה כדי לקבל קידום או הערכה בעבודה, ובין חוקר בעלי החיים שמגלה זן גורילות חדש ושוכח מכל מה שמסביבו, הגורילה שרק רוצה לשחק ולהתפנק נראית האופציה השפוייה ביותר. וזו בעצם הגדולה של הספר. ממליץ בחום, לחובבי ספרי ההרפתקאות והאקשן. ממליץ גם לכל חובבי הטכנולוגיה-לייט. קריצ'טון בונה כאן עולם שלם של מדע פופולרי קל לעיכול, מלווה בהרפתקאות רומנטיות נוסח מכרות המלך שלמה, או אינדיאנה ג'ונס. ובתור שכזה, הוא מוצלח ביותר.
נתחיל מהסוף. אחרי יותר משלוש מאות עמודים, שלוש דמויות ראשיות ועוד כך וכך דמויות משנה - הדמות היחידה שהתחברתי אליה בספר המסע הזה היתה דווקא הגורילה. תגידו שזה קצת תמוה, אבל אני מניח שזה הגיוני. בסופו של דבר, כל הספר מושתת על מלחמת בני האדם בחיות הפרא. והיה לי קשה מאוד לבחור צד. הספר מלווה משלחת מדענים בדרכה לזינג', עיר אגדתית באפריקה שבה מצוי מכרה יהלומים, שערכם גדול לאין שיעור מכל מחצב טבעי בכדור הארץ. המשלחת כוללת מדענית קרת רוח, חוקר גורילות, מורה דרך שמכיר כל שביל באפריקה, וגורילה אינטילגנטית במיוחד בשם איימי. העלילה כל כך מורכבת, שלתקצר אותה יהיה פשוט חטא. אי אפשר להתחיל להסביר את הארגונים ששלחו את המדענים, בלי להזכיר את הנסיבות ההיסטוריות להקמת כל אחד מהארגונים. אי אפשר לתאר את איימי, בלי להגיש לכם גם את היסטורית מחקר בעלי החיים, וקופי האדם במיוחד, שהובילו לקיומה של גורילה שיכולה לדבר בסימני ידיים כאחד האדם. אז אפילו לא אנסה לתאר את הספר יותר מכך. ובכל מקרה, עד כמה שהסיפור מצוין, מה שעומד מאחוריו מעניין הרבה יותר. קריצ'טון עשה עבודת מחקר רצינית כדי לכתוב את הספר. הספר מסתיים בשלושה עמודים של ספרים בנושא, מחקרים ומאמרים. התנהגות בעלי חיים בשבי, מבנה היהלומים, ספרי מסעות אפריקנים, פעולת הלייזר, מבני מחשבים, ארכיטקטורה אפריקאית - כל תיאור שמופיע בספר מגובה בערימת ספרים שממנה שאב קריצ'טון את העובדות שלו. הידע המרשים שלו מתבטא בכל עמוד בספר. גם בשיא המתח, קריצ'טון יכול לעצור את העלילה כדי לספר לקורא על ההתפתחות של המחשבים מימי מחשבי הענק עם סלילי ההקלטה ועד תקופת כתיבת הספר. והכתיבה הקולחת שלו מצליחה לחפות על התיאורים הטכנולוגים המורכבים - ולשמור על המתח. תוך כדי הקריאה, קריצ'טון מצליח לגרום לקורא לתהות אם כל הטכנולוגיה והקדמה שהאנושות יוצרת, לא פוגעת בבני האדם. ממש כמו בעלילת "פארק היורה" של אותו הסופר (שאותו עדיין לא קראתי, אבל ללא ספק אקרא), גם כאן הקונפליקט בין בני האדם לבעלי החיים הופך לקיצוני יותר, כשבני האדם נאלצים להתמודד למעשה עם דברים שיצרו בעצמם. השאלות שעולות מן הספר הן מורכבות. האם אנחנו באמת רוצים להפוך גם את אפריקה ליבשת מודרנית, עירונית וצפופה כמו כל שאר העולם? האם אנחנו באמת צריכים את כל הקדמה שיצרנו? האם אנחנו יותר מאושרים ממה שהיינו פעם? האם נשאר טבע בכדור הארץ, או שהרסנו את כולו כבר? ואם הרסנו את כולו - לאן כבר יש לנו לשאוף? העתיד, על פי קריצ'טון, נראה די פסימי. מאבקים בין מדינות, ארגונים, אנשים. הפיכת הטבע, שהיינו חלק ממנו לא מזמן, לגן חיות גדול. ויותר גרוע מזה, מצב שבו בני האדם פחות אנושיים מבעלי החיים שמקיפים אותם. לא פלא שאיימי היתה הדמות האנושית ביותר בספר. בין המדענית הקרה שמוכנה לסכן את כל צוותה כדי לקבל קידום או הערכה בעבודה, ובין חוקר בעלי החיים שמגלה זן גורילות חדש ושוכח מכל מה שמסביבו, הגורילה שרק רוצה לשחק ולהתפנק נראית האופציה השפוייה ביותר. וזו בעצם הגדולה של הספר. ממליץ בחום, לחובבי ספרי ההרפתקאות והאקשן. ממליץ גם לכל חובבי הטכנולוגיה-לייט. קריצ'טון בונה כאן עולם שלם של מדע פופולרי קל לעיכול, מלווה בהרפתקאות רומנטיות נוסח מכרות המלך שלמה, או אינדיאנה ג'ונס. ובתור שכזה, הוא מוצלח ביותר.
