מסכימה ומוסיפה
אני עשיתי אותו דבר במשך תקופה ארוכה, ונשארתי בחדר. זה שירת כמה מטרות - גם הרגיע את הילד ופינה אותו ללימוד, וגם לימד אותי על תרפיה התנהגותית בכלל והיכולות של הילד שלי בפרט. זה עוזר לאם להיות מעורבת מאוד בתוכנית ולעשות הכללה של הנלמד בחדר לחיים בחוץ, שזה תנאי חשוב להצלחתה של תוכנית התנהגותית. יש תרפיסטים התנהגותיים שלא אוהבים את המעורבות הזו (אף אחד לא אוהב שמפקחים עליו), אבל תוכנית מוצלחת מחייבת מעורבות ופיקוח מתמידים של ההורים גם לפי המחקרים. כשהייתי בחדר יכולתי גם להציע לפעמים פתרונות יצירתיים לקשיים מתוך הכרותי עם בני, שהתרפיסטיות לא חשבו עליהם. עם זאת אני מדגישה שנתתי לו וגם לתרפיסטיות להבין שנוכחותי בחדר לא נועדה לאפשר לו להתחמק ממילוי מטלות לא נעימות. אם הוא רצה חיבוק - הוא קיבל, ומייד אחרי זה כיוונתי אותו מחדש לשבת ולעבוד. עוד משהו בהמשך לקודמיי: עם הבכי נמשך כל השיעור ובמשך כמה שבועות - צריך לבדוק מה לא בסדר בתוכנית או בתרפיסטיות. ייתכן גם שאין "כימיה" בין הילד לתרפיסטיות, גם אם הן נפלאות ומנוסות ומלאות רצון טוב - גם זה עלול לקרות, ובמקרה כזה לא יהיה מנוס מלחפש תרפיסטיות אחרות. אנחנו ביקשנו מכל תרפיסטית חדשה שבשיעורים הראשונים היא רק תשחק עם הילד, תיצור איתו קשר טוב, ותלמד להכיר אותו. האמת היא שתרפיסטיות טובות באמת יזמו זאת בעצמן. כאשר הוא למד להכירן וחיבב אותן היה להן קל יותר להציב לו דרישות, והאינטנסיביות שלהן עלתה בהדרגה. לדעתי זה נכון לא רק מבחינת טובת הילד, אלא גם מבחינת היעילות של התרפיה. היו כמה תרפיסטיות שחשבו שתרפיה התנהגותית צריכה להיות קשוחה "כי צריך ללמד אותו לעשות דברים לא נעימים". מעבר לכך שהמשנה החינוכית שלי הפוכה לגמרי, זו לדעתי טעות טיפשית הפוגעת בלימוד. הניסיון שלי היה שכשעובדים עם הילד, משיגים הרבה יותר מאשר כשעובדים נגדו. מילת המפתח בתוכנית התנהגותית היא מוטיבציה ומציאת חיזוקים המתאימים לילד. כשהילד סובל, הוא מקבל חיזוק שלילי ללימוד. ואחרי כל זה, בהחלט ייתכן גם שלילד ספציפי לא מתאימה כרגע (דגש על "כרגע") תרפיה התנהגותית, אלא תרפיה מסוג אחר.
