צעצוע של סיפור../images/Emo11.gif
כשחושבים על זה נראה כאילו כולנו שחקנים במחזה כשחושבים על זה נראה כאילו המחזה שלי מאוד מסובך מאוד כבד. המחזה בו אני אני משחקת שנים על גבי שנים. המחזה שנראה כאילו יש בו הפסקות רבות אך הוא לעולם לא פוסק ותמיד ימשיך מאיפה שעצר. הוא לא יעלם. הוא יחכה לך. רק לך. בשבילך. ויתן את כולו, ישקיע בך את כל כישרונו, יקרין אליך את הכאב שהוא מכיר כה טוב ויודע שאת(!) את זו שתשחקי אותו הכי טוב ובכישרון אדיר. הוא יסחוף אותך לתוכו ללא מעצורים ואת תאבדי את דרכך לאורך המסלול בו תפסעי. המחזה שלך מספר סיפור דומה למחזות רבים אחרים אך עם זאת שונים לגמרי. הסיפור שלך הוא שלך. הוא אישי וגורם לך לחשוב כאילו עולמך קרס שהוא בעצם עדיין שם בחוץ, מחכה שתמצאי את הדרכן לחזור. לחזור מהחשכה הארוכה שנמשכת ולא מסתיימת.. הדרך שפלסת לעצמך עם השנים, כן, זו הייתה דרך קשה, עם המון משברים. את עדיין שם בובה? עדיין הסיפור משתמש בך? האם יש לך אופי משלך? אישיות אחרת? נפרדת מזו של הדמות? או שאת פשוט הצעצוע שהשתמשו בו במשך הזמן?! את מאשימה אחרים שניצלו אותך, אך מאשימה את עצמך עוד יותר. גורמת לעצמך לחשוב שמגיע לך לסבול ולכן מכאיבה לעצמך והורסת את עצמך בכל מובן אפשרי. פיזית ונפשית ללא הפסקה. יש פעמים שאת מנסה בכל כוחתייך לזעוק יש פעמים שאת רוצה ומנסה יש פעמים שאת רוצה לעלות מעלה אך את פשוט לא מצליחה כשאת צריכה עזרה ולא מבקשת כשאת מתביישת פוחדת מובכת כשאת מתייאשת ואין בך אמון וזה כואב.. המעגל איננו מסתיים המחזה ממשיך לתומו ואת... את בסך הכל הצעצוע של הסיפור
כשחושבים על זה נראה כאילו כולנו שחקנים במחזה כשחושבים על זה נראה כאילו המחזה שלי מאוד מסובך מאוד כבד. המחזה בו אני אני משחקת שנים על גבי שנים. המחזה שנראה כאילו יש בו הפסקות רבות אך הוא לעולם לא פוסק ותמיד ימשיך מאיפה שעצר. הוא לא יעלם. הוא יחכה לך. רק לך. בשבילך. ויתן את כולו, ישקיע בך את כל כישרונו, יקרין אליך את הכאב שהוא מכיר כה טוב ויודע שאת(!) את זו שתשחקי אותו הכי טוב ובכישרון אדיר. הוא יסחוף אותך לתוכו ללא מעצורים ואת תאבדי את דרכך לאורך המסלול בו תפסעי. המחזה שלך מספר סיפור דומה למחזות רבים אחרים אך עם זאת שונים לגמרי. הסיפור שלך הוא שלך. הוא אישי וגורם לך לחשוב כאילו עולמך קרס שהוא בעצם עדיין שם בחוץ, מחכה שתמצאי את הדרכן לחזור. לחזור מהחשכה הארוכה שנמשכת ולא מסתיימת.. הדרך שפלסת לעצמך עם השנים, כן, זו הייתה דרך קשה, עם המון משברים. את עדיין שם בובה? עדיין הסיפור משתמש בך? האם יש לך אופי משלך? אישיות אחרת? נפרדת מזו של הדמות? או שאת פשוט הצעצוע שהשתמשו בו במשך הזמן?! את מאשימה אחרים שניצלו אותך, אך מאשימה את עצמך עוד יותר. גורמת לעצמך לחשוב שמגיע לך לסבול ולכן מכאיבה לעצמך והורסת את עצמך בכל מובן אפשרי. פיזית ונפשית ללא הפסקה. יש פעמים שאת מנסה בכל כוחתייך לזעוק יש פעמים שאת רוצה ומנסה יש פעמים שאת רוצה לעלות מעלה אך את פשוט לא מצליחה כשאת צריכה עזרה ולא מבקשת כשאת מתביישת פוחדת מובכת כשאת מתייאשת ואין בך אמון וזה כואב.. המעגל איננו מסתיים המחזה ממשיך לתומו ואת... את בסך הכל הצעצוע של הסיפור
(